JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון (לוביאניקר) נולד בגליציה ביולי 1904. כבר בצעירותו התבלט בפעילות ציונית והקים את תנועת גורדוניה בפולין. בוגר לימודי משפטים וכלכלה. עלה לארץ בשנת 1929 והתיישב בקיבוץ חולדה. כיהן בתפקידים ציבוריים שונים ונמנה עם מנהיגיה הצעירים והמבטיחים של מפא"י. בשנות הארבעים היה לאחד ממנהיגיה המרכזיים של ההסתדרות הכללית. עם קום המדינה נבחר לכנסת מטעם מפא"י וכיהן ברציפות בארבע הכנסות הראשונות עד 1961. הוא נחשב לאחד מטובי הנואמים בכנסת ולפולמוסן מבריק. במקביל שירת פנחס לבון בתפקידי ביצוע: מזכיר ההסתדרות (1949-1950) שר החקלאות (1950-1951) ושר בלי תיק (1952-1953). בינואר 1954 היה פנחס לבון לשר הביטחון השני של מדינת ישראל. רבים חזו כי פנחס לבון בן ה-49 יכהן כראש ממשלה בתוך שנים ספורות, אך לא כך התגלגלו פני הדברים: מתפקידו כשר ביטחון נאלץ להתפטר בפברואר 1955 עקב ההאשמה שהוטלה בו כמי שהורה על ביצוע "עסק הביש" – סדרת פעולות חבלה במצרים. עם זאת, בהיותו בטוח בצדקתו, הבהיר כי לא יירתע בעתיד מלהיאבק על הוצאת האמת לאור. ב-1956 התמנה פנחס לבון לעמוד בראש ההסתדרות. תפקיד זה מילאו סיפוק רב ופנחס לבון הטביע את חותמו בסדרת רפורמות מרחיקות לכת שביצע. ב-1960 הצטברו הוכחות שיריביו למחלוקת על "עסק הביש" לא נרתעו מזיוף מסמכים והדחת עדים. פנחס לבון פתח במאבק לטיהור שמו מן האחריות שהוטלה עליו למתן ההוראה לביצוע "עסק הביש" ועמד במוקדה של סערה שטלטלה את הפוליטיקה הישראלית ונודעה כ"פרשת לבון". מאבקו זה של פנחס לבון הקים עליו אויב מושבע בדמותו של דוד בן גוריון, וכשפסקה "ועדת השבעה" כי הפעולות במצרים בוצעו ללא ידיעתו של פנחס לבון – התפטר בן גוריון ולא חזר בו אלא כשהחליטה מפא"י (פברואר 1961) על הדחת פנחס לבון מכל תפקידיו הציבוריים. לאחר הדחתו עמד פנחס לבון בראש קבוצה נכבדה של אינטלקטואלים שהוציאה לאור את הביטאון "מן היסוד" אולם בהדרגה דעכה השפעתו ומאמצע שנות הששים לא לקח עוד חלק בעשייה הפוליטית. פנחס לבון עורר סערה בדצמבר 1968 כאשר בראיון לטלוויזיה הישראלית הציג רעיון מהפכני לאותם ימים: נסיגה חד צדדית לגבולות בטחון מרוב השטחים המאוכלסים בערבים שנכבשו ב 1967. פנחס לבון נפטר לאחר מחלה קשה בשנת 1976 ונקבר בקיבוץ חולדה. על שמו נקראים הישוב הקהילתי פנחס לבון בגליל, מכון פנחס לבון לחקר תנועת העבודה ורחובות במספר ערים בארץ. בשנת 1949 התקיימו הבחירות לכנסת הראשונה ופנחס לבון נבחר אליה מטעם מפא"י. הוא כיהן ברציפות בארבע הכנסות הראשונות עד להדחתו על ידי בן-גוריון ועושי דברו בשנת 1961. פנחס לבון התבלט בכנסת כנואם המשלב יכולת רטורית גבוהה עם מטען אידיאולוגי עשיר, והיה לנושא הדגל של מפא"י במאבקים מול השמאל (מפ"ם הפרו-קומוניסטית) והימין ("חירות" הלאומנית) כאחד. בדיונים שריתקו אליהם תשומת לב ציבורית מיוחדת, כגון הדיון על הסכם השילומים והדיון על משפטי פראג, היה לדוברה הראשי של מפלגתו. בשנת 1950 עמד פנחס לבון בראש המשלחת הפרלמנטארית לאנגליה. הופעתו שם ונאומו בפני הפרלמנט האנגלי – הישראלי הראשון שהופיע בפני הפרלמנט העתיק ביותר בעולם - הותירו רושם רב. השליחות הדיפלומטית סייעה רבות לייצוב היחסים עם בריטניה בימים שלאחר תום המנדט, וה"טיימס" הלונדוני הצביע עליו כעל האדם הראוי לרשת בבוא היום את בן-גוריון. כאשר נבחר פנחס לבון בשנת 1956 למזכיר ההסתדרות ביקש לפרוש מהכנסת כדי שיוכל לייחד את כל מרצו לתפקידו החדש. היה זה בן-גוריון שעמד על כך שפנחס לבון יישאר בכנסת: "אין אנו עשירים בדוברים שיש להם גם את התבונה המספיקה וגם כושר הדיבור הרצוי. העדרך מהכנסת הוא דלדול חמור לסיעתנו". בן-גוריון גם הוסיף כי נאום אחד בשנה, או אף בקדנציה, של פנחס לבון מעל במת הכנסת דיו להצדיק את כפל התפקידים הזה. ואכן, ח"כ חיים צדוק העיד כי "כשעבר הרחש שפנחס לבון מדבר, היה המזנון מתרוקן ואולם המליאה מתמלא". הכתבים הפרלמנטרים של התקופה היו בוחרים בו בעקביות כנואם הטוב ביותר בכנסת. בינואר 1954 התפטר דוד בן-גוריון מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון והתיישב בקיבוץ שדה-בוקר. לראשונה מאז קום המדינה הופרדו שני התפקידים: משה שרת נבחר להיות ראש הממשלה (במקביל לתפקידו כשר החוץ), ופנחס לבון נבחר למלא את תפקיד שר הביטחון. בטרם פרישתו הציב בן-גוריון שניים מאנשי אמונו בעמדות מפתח: משה דיין התמנה לרמטכ"ל ושמעון פרס קודם לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון. ענייניה של מדינת ישראל הופקדו, אפוא, בידי צוות נטול הרמוניה, אשר בין חבריו שרר פער עצום בתפיסת העולם, כשמעל כולם מרחף צילו של בן-גוריון הנמצא ב"חופשה" לזמן בלתי מוגדר. בתחילת שנות ה-50 נקלעה ההסתדרות למשבר עמוק. לפני הקמת המדינה זכתה ההסתדרות לתמיכה ציבורית רחבה כנציגת היישוב במאבקו כנגד הממשלה הזרה. כמכשיר לבניית המדינה שבדרך הקימה ההסתדרות מוסדות חינוך, בריאות ומפעלים תעשייתיים וצברה עוצמה רבה לאין שיעור מכל איגוד מקצועי בעולם. לאחר קום המדינה הפכה ההסתדרות באחת לחלק מהממסד. מוסדות ההסתדרות סיפקו שירותים לאכלוסיה שגדלה לבלי הכר, אך השתמשו בכלים שהתאימו רק ליישוב במתכונתו הקטנה. בנוסף הלך והחריף הקונפליקט שבין ההסתדרות כמייצגת עובדים (האיגוד המקצועי) ובין תפקידה כמעסיק (חברת העובדים) ומספקת שירותים. כתוצאה מכך נוצר ניכור בין ציבור העובדים למוסד המייצג אותם. בתנאים אלו היה ברור לכל שיש צורך ברפורמות מבניות מהותיות בהסתדרות ויש צורך באדם בעל שיעור קומה שיוכל להוציא אותם אל הפועל. פנחס לבון לא היה זר לנושאי ההסתדרות – הוא כבר שימש כמזכ"ל במשך שנה וחצי בטרם התמנה לשר ובשנים שקדמו להקמת המדינה היה יד ימינו של המזכ"ל שפרינצק. כשפנה אליו בן גוריון כדי שיקבל עליו את התפקיד הציב פנחס לבון מספר תנאים בטרם נענה בחיוב תוך שהוא מבהיר שבכוונתו לערוך שורה ארוכה של שינויים. בשנותיו כמזכיר ההסתדרות היה פנחס לבון לרפורמאטור הגדול של המוסד והתאים אותו לצורכי השעה. חוקרי ההיסטוריה של ההסתדרות הצביעו על כך שפנחס לבון יזם וביצע רפורמות במספר הגדול מאלה שביצעו כל מזכירי ההסתדרות האחרים גם יחד. גם מתנגדיו של פנחס לבון הודו שהיה מזכיר הסתדרות מעולה משום שלא היסס לסכן את הפופולאריות הציבורית שלו כדי לקדם את צורכי המדינה והחברה. הדחתו מתפקידו עקב "הפרשה" הנחיתה מכה קשה על ההסתדרות ומנעה את המשך הרפורמות. מאז לא עמד בראשה מנהיג בשיעור קומה שכזה: יורשיו, שרובם צמחו מתוך המנגנון ההסתדרותי, הסתפקו ב"שמירה על הקיים". התוצאה הבלתי נמנעת הייתה הידרדרות מתמדת במעמדה של ההסתדרות הכללית שהביאה את המוסד אל עברי פי פחת בשנות ה-90. בשנת 1962 התגבשה סביב פנחס לבון קבוצה אידיאולוגית מבין חברי מפא"י, קבוצה שפעלה תחת השם "מן היסוד". לא הייתה זו התארגנות סיעתית-פלגנית: הקבוצה לא תבעה לעצמה משרות וכיבודים. חברי "מן היסוד" פעלו להעלות את רמת השיח הציבורי במדינת ישראל, בפרט בשאלות חברתיות - כלכליות. אנשי הקבוצה הביעו דאגה עמוקה למצבה של מפא"י, ההולכת ומתרחקת מציבור העובדים אותו היא מתיימרת לייצג. לדעתם הגיעה השעה לבירורים עקרוניים – אידיאולוגים בשאלות יסוד. קבוצת "מן היסוד" כללה, בין היתר את יונה כסה (חבר כנסת ומזכיר מפא"י לשעבר), הפרופסורים נתן רוטנשטרייך, יהושע אריאלי, יעקב טלמון ושלמה אבינרי, העיתונאים לוי יצחק הירושלמי ודן הורביץ, והסופר עמוס עוז. הקבוצה הוציאה דו-שבועון בשם "מן היסוד", בו ניתנה במה גם לאישים מחוץ לקבוצה (למשל, ראש הממשלה לשעבר, משה שרת). "פרשת לבון" נולדה מתוך ה "עסק ביש" – כישלון של סדרת פעולות חבלה שבוצעו על ידי רשת של חיל המודיעין הישראלי על אדמת מצרים. הרשת הוקמה בשנת 1952 ואנשיה היו צעירים יהודים תושבי מצרים. בסוף מאי 1954 נשלח אברי אלעד ליטול פיקוד על הרשת ולהפעילה בסדרת מעשי חבלה כדי לסכסך בין מצרים ומעצמות המערב. פעולות החבלה (שלא היו אלא הנחת פצצות תבערה פרימיטיביות שלא גרמו לנפגעים בנפש) בוצעו בקהיר ואלכסנדריה החל מ-2 ביולי 1954. הפעולה השלישית ב 23 ליולי נכשלה ואנשי הרשת נעצרו בזה אחר זה חוץ ממפקדם אברי אלעד שנמלט בנסיבות מעוררות חשד. שלטונות מצרים החליטו לקיים משפט ראווה נגד העצורים ובינואר 1955 הועלו לגרדום שמואל עזר וד"ר משה מרזוק. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך ואילו מקס בינט (סוכן ישראלי נוסף שפעל במצרים) התאבד במהלך המשפט. הגוף שנשא באחריות לכישלון החמור היה אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) אולם ראשו, אל"מ בנימין גיבלי , השתדל לטשטש הן את נסיבות המפולת והן את זהות יוזמי הפעולה ההרפתקנית. בלחצו של הרמטכ"ל משה דיין כתב גיבלי דו"ח ב 1 לנובמבר ובו טען לראשונה כי מי שיזם את הפעולה במצרים היה שר הביטחון פנחס לבון שביום 16 ביולי 1954 זימן אותו לביתו ונתן לו בארבע עיניים את ההוראה להפעיל את הרשת במטרה לעכב את פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. תאריך זה היה נוח מאוד לדיין ששהה באותם ימים בחו"ל אך לא התיישב עם העובדה שרוב הפעולות במצרים בוצעו לפני המועד בו נתן כביכול פנחס לבון את ההוראה. אף על פי כן דבק גיבלי בגרסת ההוראה מפנחס לבון ב 16 ביולי עד עצם היום הזה. דו"ח גיבלי הדהים את פנחס לבון אך משעמד על הסתירות הרבות בו ובהיותו משוכנע בצדקתו פנה אל ראש הממשלה משה שרת בבקשה לא שגרתית: לקיים חקירה בלתי תלויה אשר תכריע בין גרסת גיבלי לגרסתו שלו על פיה כל הפעולות במצרים בוצעו שלא בידיעתו. אישים בפרשה: מרדכי אלמוג, אברי אלעד, חיים בן-דוד, מאיר (מקס) בינט, מרדכי בנצור, בנימין גיבלי, יעקב דורי, משה דיין, איסר הראל, יוסי הראל, יהושפט הרכבי, דליה כרמל, לוי אשכול, דוד בן גוריון, שמעון פרס, משה שרת, יצחק אולשן, גדעון האוזנר, בנימין הלוי, חיים כהן, פנחס רוזן. שרת נענה לדרישת פנחס לבון וכונן ועדת חקירה חשאית (ישראל הרשמית התכחשה למעשי החבלה במצרים) ובה שני חברים: נשיא ביה"מ העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. העד הראשון היה פנחס לבון עצמו שפרש את גרסתו בצורה כה משכנעת עד כי על פי עדותם נטו חברי הועדה לראות את העניין כסגור. כשעמד גיבלי על חומרת מצבו החליט לנקוט באמצעים פליליים: הוא כפה על פקודיו לשנות דוחות קודמים ולהעיד בוועדה כי פעולות הרשת החלו רק ב 23 ביולי 1954 ובמקביל העלים כל מסמך שסתר טענה זאת. בנוסף המציא לועדה העתק של מכתב (שכיום ידוע בוודאות שהיה מעשה זיוף) ששלח לרמטכ"ל בתאריך 19 ליולי ובו פסקה ש "על פי הוראתו של לבון" הכניס לפעולה את האנשים במצרים. גיבלי גם הסתייע רבות בעדויות אופי שליליות על תפקודו של פנחס לבון שנתנו משה דיין ובמיוחד שמעון פרס שחתרו בגלוי להדחת השר ולחזרתו של בן גוריון למשרד הביטחון. במצב עניינים זה החליטו אולשן ודורי שלא להכריע איזו משתי הגרסאות שהוצגו בפניהם היא הנכונה. התיקו ערער קשות את מעמדו של פנחס לבון בקרב חבריו לממשלה ולמפלגה ובפברואר 1955 הגיש את התפטרותו. עד מהרה החלו להיחשף פרטים מהקנוניה שרקם גיבלי: מחליפו בראשות אמ"ן, יהושפט הרכבי , דיווח כבר במאי 1955 כי זיופים מקיפים נעשו בחומר שהוגש לועדת אולשן-דורי אולם הממונים עליו - הרמטכ"ל דיין ושר הביטחון בן-גוריון - לא יזמו חקירה בנושא. אישים שונים אשר ידיעות אודות הקנוניה הגיעו עליהם ובהם ישראל גלילי, גולדה מאיר ופנחס ספיר, פנו אל בן גוריון לחקור מחדש את פרשת מצרים אך הוא השיב את פניהם ריקם. התפתחות דרמטית אירעה בשנת 1957 עם מעצרו וחקירתו של אברי אלעד באשמת מגעים עם אנשי המודיעין המצרי. אז עלה לראשונה החשד כי אלעד שימש סוכן כפול כבר ב 1954 והסגיר את פקודיו לידי המצרים אך בהעדר ראיות חותכות לכך נשפט על עברות קלות יותר. בעת חקירתו בשב"כ התוודה אלעד על תפקידו המרכזי בקשר נגד פנחס לבון. גם גילוייו של אלעד לא הביאו לפתיחת חקירה מחודשת אודות "עסק הביש" ולפנחס לבון עצמו לא נמסר על גילויי אלעד ואפילו לא על מעצרו. במשך חמש שנים דומה היה כי פרשת מצרים נשתכחה לחלוטין אולם פנחס לבון, שמ- 1956 כיהן כמזכיר ההסתדרות, לא ידע מנוח לנפשו. בפברואר 1960 נפגש פנחס לבון בביתו עם קצין בכיר לשעבר באמ"ן שידע אודות זיופי המסמכים והיה מוכן להעיד על כך. מכאן החלו הדברים להתגלגל במהירות: פנחס לבון מסר את עדותו של הקצין לידי בן גוריון וזה הטיל על מזכירו הצבאי, אל"מ חיים בן דוד, לחקור בדבר. חקירת בן דוד העלתה כי אכן זויפו מסמכים הקשורים בכישלון במצרים. באוגוסט 1960 הורשע אברי אלעד בפגיעה בביטחון המדינה אך בית המשפט קבל את גרסתו שמפקדיו הדיחו אותו למסור עדות שקר בועדת אולשן-דורי. פסק הדין הוליד ועדה צבאית פנימית בראשות השופט חיים כהן, אך פנחס לבון קץ בענויי הדין: לדעתו די היה במה שהתגלה עד כה כדי לשמוט את הבסיס לפסק התיקו וממילא לטהרו מאשמה. בן גוריון דחה את פנייתו ופנחס לבון החליט לפרוש את סיפורו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הדיונים בועדת החוץ והביטחון חוללו סערה בדעת הקהל וציינו את מעבר ה"פרשה" למישור הפוליטי. בן גוריון ראה בעצם חשיפתם של מעשים פליליים של קצינים פגיעה בכבודו של צה"ל ומכאן ואילך גילה עוינות אישית הולכת גוברת כלפי פנחס לבון. זעמו גבר עם פרסום מסקנות ועדת כהן שקבעה חד משמעית כי ההוראה לפעול במצרים הועברה כבר במאי 1954 ואימתה את כל החשדות על עדויות שקר מתואמות (בעקבות המסקנות הופסק שירותו בצה"ל של גיבלי). בפומבי טען בן גוריון שרק "ועדה משפטית" (מושג שלא היה מוגדר אז בחוק) תוכל לטהר את פנחס לבון אך לא נקט ביוזמה כלשהי להקמת גוף מהסוג שהטיף לו. בגבור המהומה הפוליטית הוחלט להעביר את הטיפול לועדת שרים מיוחדת היא "ועדת השבעה". את הנדבך האחרון סיפק היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר אשר בשליחות הועדה חילץ ממזכירתו של גיבלי הודאה בדבר זיוף מכתב מכריע. ועדת השבעה פסקה פה אחד כי ה"עסק ביש" בוצע ללא ידיעתו של פנחס לבון. מסקנות "השבעה" אושרו על ידי הממשלה והכנסת אולם אז הדהים בן גוריון את מפלגתו בהודיעו על התפטרותו. כשהתברר שהדרך היחידה לרצות את בן גוריון היא סילוקו של פנחס לבון התכנס מרכז מפא"י לישיבה דרמטית ביום שבת 4.2.1961 (שזכתה לכינוי "שבת ההדחה") בה הוחלט ברוב דחוק והדיח את פנחס לבון לאלתר מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות.
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website