| |
|
|
|
 |
 |
 |
| |
 |
|
 |
|
סוכן המודיעין הישראלי, שנודע גם בכינוי "האדם השלישי". אלעד פיקד על פעולות "עסק הביש", והסגיר את אנשי הרשת לידי המצרים
אלעד נולד באוסטריה ועלה ארצה כנער. שרת זמן קצר במחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, וסולק ממנה עקב גניבות ואי התאמה. במלחמת השחרור שימש קצין מנהלה בחטיבת הראל, ומכר מזון ממחסני החטיבה בשוק השחור בירושלים. בשנת 1951 הורשע אלעד בגניבת מקרר מיחידתו, הורד לדרגת טוראי וסולק מהצבא.
בשנת 1952 נענה אלעד לפנייתו של מרדכי בנצור, והתגייס לחיל המודיעין. למרות אזהרות רבות ביחס לאופיו ולאמינותו של אלעד, שלחו אותו בנצור וגיבלי לשליחות חשאית במצרים במסווה של איש עסקים גרמני בשם פאול פרנק. במאי 1954 הורו השניים לאלעד ליטול פיקוד על הרשת היהודית במצרים ולבצע את הפעולות שנודעו אחר-כך כ"עסק הביש". הפעולות נכשלו ואנשי הרשת נעצרו, אך אלעד עזב את מצרים בקלות חשודה שבועיים ימים אחר כך.
עם שובו ארצה לא נחקר אלעד כראוי על ידי ראשי אמ"ן, וכך לא נחשפה בגידתו. היה זה נדבך נוסף בשרשרת כשלים מבצעיים של גיבלי ובנצור. כאשר הוקמה ועדת אולשן-דורי מסר אלעד עדות שקר בפני הועדה, על פי הוראתם של גיבלי ובנצור, ועל פי תיאום עימם. עדות השקר נועדה לטפול על פנחס לבון את מתן ההוראה, ותרמה תרומה מכרעת לפסק דין התיקו של הועדה.
בשנת 1957 נעצר אלעד על ידי שירות הביטחון הכללי בחשד שמסר מידע סודי לידי המודיעין המצרי. הוא נחקר גם בחשד שהסגיר את הרשת במצרים, אך לא נמצאו הוכחות מספיקות בנושא זה, והוא הועמד לדין רק באשמה הפחותה של מסירת מידע סודי. במסגרת ניסיונותיו להציל את עורו הודה אלעד בעדות השקר בועדת אולשן-דורי. בית המשפט קיבל את גרסתו בנושא זה, וקבע כי אלעד הודח לעדות שקר על ידי מפקדיו, אך דן אותו ל-12 שנות מאסר (שהופחתו ל 10 לאחר ערעור לבית המשפט העליון). לאחר ריצוי עונשו ירד אלעד מהארץ והשתקע בארצות הברית.
| |
|
|
 |
|
 |
|
|
| |
|
|
|
|
מפקד יחידה 131 בזמן "עסק הביש"
בנצור היה אחראי לכשלים רבים בהכנתן והפעלתן של חוליות 131. הוא שגייס את אברי אלעד למודיעין ומינה אותו למפקד הפעולה במצרים – משגה שחרץ את גורל אנשי החוליה.
במאי 1954 נסע בנצור לפאריס ועל פי הוראת מפקדו, בנימין גיבלי, הורה לאלעד לבצע את פעולות החבלה במצרים שיכונו בעתיד "עסק הביש". באוקטובר הגיש דו"ח מפורט לרמטכ"ל, ובו חשף את עובדות היסוד מאחורי המבצע הכושל, ובכללן את זהותו של גיבלי כמי שהורה על הפעולה.
כשהוקמה ועדת אולשן-דורי לחקר האחריות למבצע במצרים לחץ גיבלי על בנצור לגבות את גרסתו, על פיה נולד המבצע מהוראה של שר הביטחון ב-16 ליולי 1954. בנצור נרתם לסייע לגיבלי, ומסר עדות שקר בפני הועדה. במסגרת עדות זו נאלץ להתנער מהדו"ח אותו כתב, תוך שהוא מציג עצמו כטיפש מוחלט. בנצור גם השתתף בהדחת אלעד לעדות שקר ובזיוף מסמכים, ובכללם המכתב של גיבלי לדיין. בתחילת 1955 הודח בנצור מתפקידו, וכעבור שנתיים נוספות פרש מצה"ל.
במהלך החקירות השונות של "עסק הביש" התגלה בנצור כחוליה החלשה של קנוניית גיבלי וכעד שקר כושל במיוחד: ועדת אולשן-דורי הגדירה את עדותו כ"מעורפלת ומתחמקת" וככזו בה לא ניתן היה "להפריד בין עובדות להרהורי לב". גם בית המשפט שדן בעניינו של אברי אלעד דחה את עדותו. בפני ועדת השופט כהן ניסה בנצור לחזור על גרסתו השקרית, אך לבסוף נשבר בחקירה והודה במעשיו הפליליים שנעשו על פי הוראת גיבלי. על הודאתו זו חזר מאז פעמים רבות, ובכללן גם בסרטים דוקומנטריים.
| |
|
|
|
|
|
|
|
| |
| |
|
|
|
|
הרמטכ"ל בעת עסק הביש ושר החקלאות בימי הפרשה
ספק אם דיין ידע על הפעלת הרשת במצרים, אך אין ספק שכרמטכ"ל חלה עליו אחריות פיקודית לכישלון, כממונה הישיר על ראש אמ"ן הפועל ללא אישור ובאופן חובבני. דיין, אבי התורה לפיה "עדיפים סוסי פרא שיש לרסן אותם על פני סוסים עצלים שיש לדרבן אותם", הצליח בדרך פלא לחמוק מכל אחריות.
דיין היה, ללא ספק, הרמטכ"ל הפוליטי ביותר בתולדות צה"ל: הוא חתר בגלוי להחלפת ראש הממשלה, משה שרת, ושר הביטחון, פנחס לבון. העסק הביש שימש לדיין כהזדמנות להיפטר משר הביטחון, ולאפשר את חזרתו לתפקיד את בן-גוריון.
דיין הוא שעודד את גיבלי להאשים את לבון במתן ההוראה. גרסתו של גיבלי, לפיה נתן לבון את ההוראה ב-16 ביולי, הייתה נוחה מאוד לדיין, שכן בתאריך זה הוא שהה בחו"ל, ובכך סרה מעליו האחריות. גרסה זו חייבה את עדויות השקר, לפיהן הפעולות הראשונות (שנעשו בעוד דיין בארץ) לא נעשו על ידי אנשינו. בעדותו לפני ועדת אולשן-דורי התאמץ דיין להבאיש את ריחו של השר הממונה עליו. כאשר נשאל ביחס למכתב המזויף של גיבלי אליו השתמש דיין בתירוץ של "לא זוכר" על מנת לא להכשיל את גיבלי מחד ולא להעיד עדות שקר מפורשת מאידך.
לאחר התפטרות לבון מתפקידו כשר הביטחון נודע לדיין (וכן לשר הממונה עליו, בן-גוריון) מפי ראש אמ"ן החדש, יהושפט הרכבי, על עדויות השקר והזיופים שנמסרו לועדת אולשן-דורי, אך הוא לא פעל לחקור את הנושא. בשנת 1956 נמנע דיין מלכלול את נידוני קהיר בחילופי השבויים שאחרי מלחמת סיני. כך נותרו האנשים להנמק בכלא, ולא נחשפה האמת בנוגע לבגידתו של אברי אלעד, או בנוגע למתן ההוראה.
בשנות הששים נמנה דיין על "צעירי בן-גוריון". בפרוץ המהומה הפוליטית סביב הפרשה הפיץ גרסאות סותרות בנוגע לדעתו בשאלת מתן ההוראה. נראה כי דיין ידע כי הוטלה על לבון אשמת שווא, אך נאמנותו לבן-גוריון, ושאיותיו הפוליטיות חייבו אותו לחבור לרפ"י.
דיין נתמנה לשר הביטחון יומיים לפני מלחמת ששת הימים, ומצא את הצבא מוכן למלחמה. למרות שהשפעתו על ניהול המלחמה הייתה שולית, זכה דיין בתהילה ציבורית עצומה עקב הניצחון. גם בתום מלחמה זו ביקש דיין שלא לכלול את אסירי הפרשה במסגרת חילופי השבויים עם מצרים, ורק התעקשותו של ראש המוסד, מאיר עמית, הביאה לשחרורם. דיין סיים את תפקידו כשר הביטחון בעקבות המחדל של מלחמת יום הכיפורים, לו היה אחראי יותר מכל אדם אחר.
| |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
