JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website
מרדכי אלמוג
קצין בכיר באמ"ן, מנאמניו האישיים של בנימין גיבלי

בדצמבר 1954 נשלח אלמוג לפאריס בחשאי על ידי גיבלי, ותדרך את אברי אלעד לגבי עדות השקר הנדרשת ממנו בועדת אולשן-דורי. למרות שהשליחות נועדה להיות חשאית, היא התגלתה באקראי ליהושפט הרכבי, ובכך נמצא קצה חוט לחשיפת הקנוניה. כפרס על שליחותו הועלה אלמוג בדרגה.
אברי אלעד
סוכן המודיעין הישראלי, שנודע גם בכינוי "האדם השלישי". אלעד פיקד על פעולות "עסק הביש", והסגיר את אנשי הרשת לידי המצרים

אלעד נולד באוסטריה ועלה ארצה כנער. שרת זמן קצר במחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, וסולק ממנה עקב גניבות ואי התאמה. במלחמת השחרור שימש קצין מנהלה בחטיבת הראל, ומכר מזון ממחסני החטיבה בשוק השחור בירושלים. בשנת 1951 הורשע אלעד בגניבת מקרר מיחידתו, הורד לדרגת טוראי וסולק מהצבא.

בשנת 1952 נענה אלעד לפנייתו של מרדכי בנצור, והתגייס לחיל המודיעין. למרות אזהרות רבות ביחס לאופיו ולאמינותו של אלעד, שלחו אותו בנצור וגיבלי לשליחות חשאית במצרים במסווה של איש עסקים גרמני בשם פאול פרנק. במאי 1954 הורו השניים לאלעד ליטול פיקוד על הרשת היהודית במצרים ולבצע את הפעולות שנודעו אחר-כך כ"עסק הביש". הפעולות נכשלו ואנשי הרשת נעצרו, אך אלעד עזב את מצרים בקלות חשודה שבועיים ימים אחר כך.

עם שובו ארצה לא נחקר אלעד כראוי על ידי ראשי אמ"ן, וכך לא נחשפה בגידתו. היה זה נדבך נוסף בשרשרת כשלים מבצעיים של גיבלי ובנצור. כאשר הוקמה ועדת אולשן-דורי מסר  אלעד עדות שקר בפני הועדה, על פי הוראתם של גיבלי ובנצור, ועל פי תיאום עימם. עדות השקר נועדה לטפול על פנחס לבון את מתן ההוראה, ותרמה תרומה מכרעת לפסק דין התיקו של הועדה.

בשנת 1957 נעצר אלעד על ידי שירות הביטחון הכללי בחשד שמסר מידע סודי לידי המודיעין המצרי. הוא נחקר גם בחשד שהסגיר את הרשת במצרים, אך לא נמצאו הוכחות מספיקות בנושא זה, והוא הועמד לדין רק באשמה הפחותה של מסירת מידע סודי. במסגרת ניסיונותיו להציל את עורו הודה אלעד בעדות השקר בועדת אולשן-דורי. בית המשפט קיבל את גרסתו בנושא זה, וקבע כי אלעד הודח לעדות שקר על ידי מפקדיו, אך דן אותו ל-12 שנות מאסר (שהופחתו ל 10 לאחר ערעור לבית המשפט העליון). לאחר ריצוי עונשו ירד אלעד מהארץ והשתקע בארצות הברית.
חיים בן-דוד
שלישו הצבאי של בן-גוריון בשנות הפרשה

במאי 1960 הגיש לבון לידי בן-גוריון את עדותו של יוסי הראל בדבר הזיופים שנעשו באמ"ן לקראת חקירתה של ועדת אולשן-דורי. בן-דוד (המכונה חב"ד – ראשי התיבות של שמו) התבקש לחקור את הנושא, וחקירתו איששה את עדותו של הראל. החקירה אף חשפה עדויות נוספות למעשים פליליים באמ"ן, בהם כאלו שנעשו במעורבותו הישירה של בנימין גיבלי.
מאיר (מקס) בינט
איש מודיעין ישראלי, הסוכן הבכיר של ישראל שפעל על אדמת מצרים

בינט, אשר מילא תפקיד חשאי בעיראק בסוף שנות הארבעים, הגיע למצרים בשנת 1952 במסווה של איש עסקים גרמני המשווק גפיים מלאכותיות. וכך יצר לו קשרים רבים בצמרת השלטון ואף התיידד עם נשיא מצרים, הגנרל נאגיב. בינט לא היה קשור לחוליות 131 ולפעולות החבלה של "עסק הביש", אך נעזר בשירותיה של מרסל ניניו לצרכים אדמיניסטרטיביים. ככל הנראה ידע גם אברי אלעד על דבר שליחותו של בינט.

עם נפילת הרשת במצרים לא טרחו ראשי אמ"ן, כחלק משרשרת הכשלים שלהם, להזהיר את בינט ולהורות לו לעזוב את מצרים לאלתר. הוא נעצר על ידי המצרים והועמד לדין. במהלך משפט הראוה התאבד מקס בינט - יום לפני שאמור היה להיקרא לדוכן העדים. הוא הובא לקבורה באיטליה ורק כעבור מספר שנים הועלו עצמותיו לקבורה בישראל.
מרדכי בנצור
מפקד יחידה 131 בזמן "עסק הביש"

בנצור היה אחראי לכשלים רבים בהכנתן והפעלתן של חוליות 131.  הוא שגייס את אברי אלעד למודיעין ומינה אותו למפקד הפעולה במצרים – משגה שחרץ את גורל אנשי החוליה.

במאי 1954 נסע בנצור לפאריס ועל פי הוראת מפקדו, בנימין גיבלי, הורה לאלעד לבצע את פעולות החבלה במצרים שיכונו בעתיד "עסק הביש". באוקטובר הגיש דו"ח מפורט לרמטכ"ל, ובו חשף את עובדות היסוד מאחורי המבצע הכושל, ובכללן את זהותו של גיבלי כמי שהורה על הפעולה.

כשהוקמה ועדת אולשן-דורי לחקר האחריות למבצע במצרים לחץ גיבלי על בנצור לגבות את גרסתו, על פיה נולד המבצע מהוראה של שר הביטחון ב-16 ליולי 1954. בנצור נרתם לסייע לגיבלי, ומסר עדות שקר בפני הועדה. במסגרת עדות זו נאלץ להתנער מהדו"ח אותו כתב, תוך שהוא מציג עצמו כטיפש מוחלט. בנצור גם השתתף בהדחת אלעד לעדות שקר ובזיוף מסמכים, ובכללם המכתב של גיבלי לדיין. בתחילת 1955 הודח בנצור מתפקידו, וכעבור שנתיים נוספות פרש מצה"ל.

במהלך החקירות השונות של "עסק הביש" התגלה בנצור כחוליה החלשה של קנוניית גיבלי וכעד שקר כושל במיוחד: ועדת אולשן-דורי הגדירה את עדותו כ"מעורפלת ומתחמקת" וככזו בה לא ניתן היה "להפריד בין עובדות להרהורי לב". גם בית המשפט שדן בעניינו של אברי אלעד דחה את עדותו. בפני ועדת השופט כהן ניסה בנצור לחזור על גרסתו השקרית, אך לבסוף נשבר בחקירה והודה במעשיו הפליליים שנעשו על פי הוראת גיבלי. על הודאתו זו חזר מאז פעמים רבות, ובכללן גם בסרטים דוקומנטריים.
בנימין גיבלי
ראש אמ"ן בתקופת "עסק הביש"

גיבלי הצטרף בשנות הארבעים לש"י – שרות המודיעין של ההגנה - והיה מראשי הפעילים ב"סזון" (הסגרת לוחמי האצ"ל לידי הבריטים). במלחמת העצמאות עמד תקופה קצרה בראש הש"י בירושלים ומילא תפקיד מכריע בפרשת הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי שנחשד על ידו כמרגל – אשמה שהוכחה כנטולת כל בסיס.

עם קום המדינה השתלב בחיל המודיעין של צה"ל. בפברואר 1954 שב מחו"ל ונתמנה לראש אמ"ן בדרגת אלוף משנה. במאי שיגר לאירופה את מרדכי בנצור כדי להכניס לפעולה את אנשי יחידה 131 במצרים. בנימין גיבלי נושא באחריות לכשלים המבצעיים שהובילו לנפילת הרשת ומאסר אנשיה.

גיבלי טען כי את ההוראה לפעול במצרים קיבל בארבע עיניים משר הבטחון פנחס לבון ב-16 ביולי 1954. כשנוכח שגרסתו לא תעמוד בביקורת של ועדת חקירה פתח במסכת נרחבת של זיוף מסמכים (בסיועה של דליה כרמל)  והדחת פקודיו (בהם בנצור ואברי אלעד) למתן עדויות שקר.

בעקבות הכישלון במצרים וועדת אולשן-דורי הודח גיבלי מראשות אמ"ן. הוא מילא שורה של תפקידי מטה בצה"ל אך לא קודם לדרגת אלוף. מסקנות ועדת כהן מאוקטובר 1960, לפיהן היה מעורב בקנוניה של עדויות שקר וזיופי מסמכים, הביאו לסילוקו מהצבא (לא ניתן היה להעמידו לדין עקב התיישנות שחלה על העברות).

גיבלי השתלב בעולם העסקים והקפיד לשמור על שתיקה בכל הנוגע למעורבותו ב"עסק הביש". התירוץ השגור על פיו הינו שאת כל האמת יפרסם בספר עליו הוא עובד "בימים אלה". 
יעקב דורי
הרמטכ"ל הראשון של צה"ל

דורי היה חבר בועדת חקירה חשאית שהוקמה בינואר 1955 לבדיקת האחריות לפעולה במצרים. ברבות השנים נחשף כי העדויות של אנשי אמ"ן בועדה היו עדויות שקר, וכי רבים מהמסמכים שהציגו היו מזויפים. השימוש באמצעים פליליים, ובפרט עדות השקר של אברי אלעד וההעתק המזויף של מכתב גיבלי לדיין, השפיעו משמעותית על מסקנות הועדה, והיא לא הצליחה להגיע למסקנה בשאלה "מי נתן את ההוראה".
משה דיין
הרמטכ"ל בעת עסק הביש ושר החקלאות בימי הפרשה

ספק אם דיין ידע על הפעלת הרשת במצרים, אך אין ספק שכרמטכ"ל חלה עליו אחריות פיקודית לכישלון, כממונה הישיר על ראש אמ"ן הפועל ללא אישור ובאופן חובבני. דיין, אבי התורה לפיה "עדיפים סוסי פרא שיש לרסן אותם על פני סוסים עצלים שיש לדרבן אותם", הצליח בדרך פלא לחמוק מכל אחריות.
דיין היה, ללא ספק, הרמטכ"ל הפוליטי ביותר בתולדות צה"ל: הוא חתר בגלוי להחלפת ראש הממשלה, משה שרת, ושר הביטחון, פנחס לבון. העסק הביש שימש לדיין כהזדמנות להיפטר משר הביטחון, ולאפשר את חזרתו לתפקיד את בן-גוריון.
דיין הוא שעודד את גיבלי להאשים את לבון במתן ההוראה. גרסתו של גיבלי, לפיה נתן לבון את ההוראה ב-16 ביולי, הייתה נוחה מאוד לדיין, שכן בתאריך זה הוא שהה בחו"ל, ובכך סרה מעליו האחריות. גרסה זו חייבה את עדויות השקר, לפיהן הפעולות הראשונות (שנעשו בעוד דיין בארץ) לא נעשו על ידי אנשינו. בעדותו לפני ועדת אולשן-דורי התאמץ דיין להבאיש את ריחו של השר הממונה עליו. כאשר נשאל ביחס למכתב המזויף של גיבלי אליו השתמש דיין בתירוץ של "לא זוכר" על מנת לא להכשיל את גיבלי מחד ולא להעיד עדות שקר מפורשת מאידך.
לאחר התפטרות לבון מתפקידו כשר הביטחון נודע לדיין (וכן לשר הממונה עליו, בן-גוריון) מפי ראש אמ"ן החדש, יהושפט הרכבי, על עדויות השקר והזיופים שנמסרו לועדת אולשן-דורי, אך הוא לא פעל לחקור את הנושא. בשנת 1956 נמנע דיין מלכלול את נידוני קהיר בחילופי השבויים שאחרי מלחמת סיני. כך נותרו האנשים להנמק בכלא, ולא נחשפה האמת בנוגע לבגידתו של אברי אלעד, או בנוגע למתן ההוראה.
בשנות הששים נמנה דיין על "צעירי בן-גוריון". בפרוץ המהומה הפוליטית סביב הפרשה הפיץ גרסאות סותרות בנוגע לדעתו בשאלת מתן ההוראה. נראה כי דיין ידע כי הוטלה על לבון אשמת שווא, אך נאמנותו לבן-גוריון, ושאיותיו הפוליטיות חייבו אותו לחבור לרפ"י.
דיין נתמנה לשר הביטחון יומיים לפני מלחמת ששת הימים, ומצא את הצבא מוכן למלחמה. למרות שהשפעתו על ניהול המלחמה הייתה שולית, זכה דיין בתהילה ציבורית עצומה עקב הניצחון. גם בתום מלחמה זו ביקש דיין שלא לכלול את אסירי הפרשה במסגרת חילופי השבויים עם מצרים, ורק התעקשותו של ראש המוסד, מאיר עמית, הביאה לשחרורם. דיין סיים את תפקידו כשר הביטחון בעקבות המחדל של מלחמת יום הכיפורים, לו היה אחראי יותר מכל אדם אחר.
איסר הראל
ראש המוסד, והממונה על שירותי הביטחון

הראל היה הראשון שחשד באברי אלעד והביא למאסרו, אך נמנע מלדווח ללבון על עדותו החדשה של אלעד, שהטילה צל כבד על ממצאי ועדת אולשן-דורי. כחבר מפא"י ונאמנו האישי של דוד בן-גוריון, ניצל איסר הראל את מנגנוני הביטחון בימי הפרשה לצורכי ריגול פוליטי: לבון הושם תחת מעקב, ומיקרופונים נשתלו במשרדו ובביתו. גם תומכיו של לבון הושמו במעקב, ואחדים מהם גם נחקרו בחשד שווא של היותם סוכנים סובייטים.
יוסי הראל
מחליפו של מרדכי בנצור בפיקוד על יחידה 131

הראל מילא שורה ארוכה של תפקידים ביטחוניים, המפורסם שבהם הוא הפיקוד על אניית ההעפלה "אקסודוס". מייד עם כניסתו לתפקידו באמ"ן גילה הראל עקבות ברורים לפעילותם הפלילית של גיבלי ובנצור. מאחר והרמטכ"ל, משה דיין, הורה לו לא לחקור את כשלי העבר, התרכז הראל בבניית היחידה מההריסות שהותירו אחריהם גיבלי ובנצור.

אחרי שפרש מהצבא סיפר הראל אודות הזיופים לשר פנחס ספיר, ובלחצו הסכים להיפגש עם לבון בפברואר 1960 ולהעיד בפניו על הידוע לו.

יהושפט הרכבי
מחליפו של בנימין גיבלי בתפקיד ראש אמ"ן

הרכבי גילה, מייד עם כניסתו לתפקיד ראש אמ"ן, עדויות המצביעות על פעילותו הפלילית של גיבלי. הוא דיווח על כך לרמטכ"ל דיין ולשר הביטחון בן-גוריון. הרכבי סרב לחקור את הפרשה בעצמו, כדי לא להחריף את יחסיו האישיים עם גיבלי, שהיו מתוחים בלאו הכי (גיבלי נהג לכנותו מאחורי גבו "הפרענק הקטן").

מסיבות שלא הובהרו עד היום, נמנע הרכבי מלתבוע את שחרורם של נידוני קהיר לאחר מלחמת סיני.
דליה כרמל
מזכירתו של בנימין גיבלי בהיותו ראש אמ"ן

כרמל, חיילת בשרות חובה, זייפה בהוראת מפקדיה מסמכים שונים, ובהם העתק המכתב ששלח גיבלי למשה דיין, וזאת על מנת להפליל את לבון במתן ההוראה. בדצמבר 1960 הודתה כרמל במעשה הזיוף כאשר נחקרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר (מאז חזרה על הודאה זו בפומבי מספר רב של פעמים לרבות בסרטי טלוויזיה). ניסיונותיו של גיבלי להשפיע עליה לחזור בה מהאמת לא צלחו והיא אף מסרה לפרסום את מכתביו אליה, המהווים ניסיון נוסף להדחה לעדות שקר.
לבון ו"הפרשה"
קיצור תולדות "הפרשה"
תאריכון
שאלות נפוצות