|
|
|
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
שר האוצר בימי הפרשה, לימים ראש ממשלת ישראל
לאשכול היה מעמד מיוחד במפא"י כמפשר ומשכין שלום בית. בשיא סערת ה"פרשה", באוקטובר 1960, הציע אשכול פשרה לפיה יטוהר לבון בידי ראש הממשלה לשעבר שרת, (במקום בן-גוריון, שסרב לעשות זאת). בן-גוריון הכשיל פשרה זו, וכתוצאה מכך קמה ועדת השבעה שאשכול נמנה על חבריה
הודות לקשריו הרומנטיים עם דליה כרמל, מזכירתו לשעבר של גיבלי, ידע אשכול מכלי ראשון על הזיוף שביצעה. הוא שידל את כרמל להעיד אמת בחקירותיה בפני היועץ המשפטי לממשלה ובכך איזן לחצים כבדים שהפעיל עליה גיבלי להעיד עדות שקר.
אחרי שועדת השבעה, ובעקבותיה הממשלה כולה, ניקתה את לבון מאחריות ל"עסק הביש", ניצבו אשכול ומפא"י כולה בפני אולטימטום של בן-גוריון. אשכול נכנע, והוביל את המהלך להדחת לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות. בן-גוריון לא גמל בהכרת טובה בעת שאשכול היה ראש ממשלה – הוא תקף אותו ללא הרף ואף ניסה להדיחו באמתלה של הצורך בחקירה נוספת של ה"פרשה".
| | |
 |
 |
 |
 |
|
|
 |
 |
 |
 |
ראש הממשלה ושר הביטחון בימי הפרשה
בסוף 1953 פרש דוד בן-גוריון מתפקידיו הציבוריים, והתיישב בשדה בוקר. לאחר התפטרותו של לבון (בפברואר 1955) חזר בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון, ומספר חודשים אחר כך החליף את משה שרת בראשות הממשלה.
מייד עם שובו למשרד הביטחון, נודע לבן-גוריון מפי יהושפט הרכבי על הזיופים שנעשו באמ"ן ועל עדויות השקר שניתנו בועדת אולשן-דורי, אולם הוא לא פעל לטיהור מערכת הביטחון מהאלמנטים הפליליים שנתגלו בה. התביעה לחקירה חוזרת של "עסק הביש" הועלתה בפני בן-גוריון מספר פעמים על ידי בכירים במערכת הפוליטית, אך הוא סרב. בן-גוריון אף נמנע מלהודיע ללבון על הממצאים החדשים, ועל מעצרו של אברי אלעד וגילויו.
במאי 1960 נענה בן-גוריון ללחציו של לבון, והטיל על שלישו הצבאי, חיים בן-דוד לחקור את עדותו של יוסי הראל בדבר המעשים הלא-כשרים שנעשו באמ"ן. אולם משהוגש דו"ח בן-דוד, ובו האשמות חמורות כלפי בכירים בצה"ל, לא נקף בן-גוריון אצבע.
משהפכה פרשת לבון לנושא פוליטי התייצב בן-גוריון כנגד לבון, תוך שהוא מתאם מהלכים עם בנימין גיבלי. בן-גוריון תבע הקמת "ועדת חקירה משפטית" – מושג שלא היה קיים כלל בחוק. יש לציין כי היה זה בסמכותו של בן-גוריון (אז ולפני כן) להקים ועדת חקירה בכל הרכב שייבחר, וללא אישור הממשלה, אך הוא העדיף שלא לעשות זאת. לפיכך החליטה הממשלה על הקמת ועדת השבעה, תוך שבן-גוריון נוטל חלק בקביעת הרכב הועדה.
משהחליטה הועדה, ובעקבותיה הממשלה כולה, על זיכויו של לבון הודיע בן-גוריון על התפטרותו. הוא תבע את הדחת לבון מראשות ההסתדרות ומחברותו בכנסת, באומרו כי "לא ישב במחיצה אחת עם האיש הזה". למרות שמפלגתו בחרה להיכנע לסחטנותו, המשיך בן-גוריון בשנים הבאות להמטיר חרפות וגידופים על חברי ועדת השבעה (בהם נאמניו הפוליטיים מזה שנים). לאחר מספר שנים סוערות, ובעידודו של שמעון פרס, עזב בן-גוריון את מפא"י והקים את רפ"י. תנועה זו נחלה כישלון צורב בקלפי, ובן-גוריון מצא עצמו במדבר הפוליטי.
| | |
 |
 |
 |
 |
|
|
 | |
|
|
|
|
 |
 |
 |
|
|
|