JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website
 
סק הביש" במצרים

יחידת המודיעין 131

בראשית שנות ה-50 פעלה באמ"ן יחידה 131, שהייתה אחראית להקמה וניהול של רשתות מודיעין בארצות ערב. במסגרת פעילותה הגיע למצרים באפריל 1951 שליח המודיעין הישראלי אברהם דר. דר יצר קשר עם תנועות הנוער הציוניות, וגייס מתוכן צעירים שהסכימו לשרת את ישראל. לרשת היו שני תאים – האחד בקהיר והשני באלכסנדריה. מטרות הרשת לא הובהרו לצעירים (וספק אם היו ברורות לדר עצמו ולשולחיו באמ"ן), אך הם היו חדורים רצון לשרת את מדינת ישראל בכל דרך אפשרית.

דר חזר לארץ לאחר חודשים ספורים, והאחריות לרשת הופקדה בידי מפקד יחידה 131 באמ"ן, סא"ל מרדכי בנצור. מבחינה מבצעית היה מצב הרשת בכי-רע: הרשת נבנתה ללא הקפדה על עקרון המידור, דבר שהיה חייב להילקח בחשבון ע"י אנשי אמ"ן. התא הקהירי היה, למעשה, בלתי פעיל. מפקדו, משה מרזוק, היה מתוסכל מחוסר הרצינות של מפקדיו, והודיע על רצונו לסיים את פעילותו ברשת ולעלות ארצה בתוך שנה. היחידה מחברי התא שהייתה פעילה היא מרסל ניניו, ופעילותה העיקרית הייתה סיוע למקס בינט, איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מהרשת היהודית. באלכסנדריה היה המצב טוב יותר: שלושה מחברי התא (ויקטור לוי פיליפ נתנסון ורוברט דאסה) עברו אימונים בישראל במהלך שנת 1953, ומידת המוטיבציה שלהם הייתה גבוהה ביותר. אולם גם להם לא הוגדרה משימה.

ככלל, רשתות יחידה 131 נחשבו לרשתות רדומות, שיש להפעילן רק במקרה של מלחמה כוללת. למרות כפיפותן המבצעית לאמ"ן נקבע, כי יש לדווח למוסד על כל מקרה בו יופעלו החוליות וזאת מתוך דאגה לביטחונם של סוכני המוסד בארצות ערב.

גיבלי חוזר

בשנותיה הראשונות של המדינה עמד בנימין גיבלי בראש מחלקת המודיעין (ממ"ן) שהיתה כפופה לאגף המטה (אג"ם) של המטכ"ל. במהלך שנת 1953 הוא יצא ללימודים בחו"ל, ואת מקומו מילא יהושפט הרכבי. באותה תקופה הייתה הרשת המצרית רדומה, ועיקר פעילותה הייתה האימונים שנערכו בארץ. בסכמו את תקופת כהונתו ציין הרכבי: "לא היו לא הצעות ולא תכניות להפעיל את אנשי 131".

במרץ 1954 שב גיבלי ארצה, וגילה כי בהעדרו שודרג מעמד המודיעין והוא הפך לאגף במטה הכללי (אמ"ן). היו אלה חדשות טובות עבור גיבלי השאפתן: אמנם לא היה לו ניסיון קרבי ופיקודי, אך הוא ראה עצמו מועמד ראוי להיות רמטכ"ל בעתיד. בשלב ראשון הוא ניסה לזכות בדרגת אלוף, דרגה שרק קומץ קצינים זכו לה באותם ימים. גיבלי סמך על קשריו ההדוקים עם הרמטכ"ל משה דיין, אך שר הביטחון פנחס לבון שאף לצמצם את ניפוח הצמרת של צה"ל ודחה את הבקשה.

העיכוב בקבלת הדרגה הנכספת לא ריפה את ידיו של גיבלי שהיה מלא ביטחון ביכולותיו לנהל את אגף המודיעין, וחדור אמביציה להוכיח את חשיבות המודיעין ככלל. פחות מחודשיים אחרי כניסתו לתפקיד הוא שלח את מרדכי בנצור לאירופה, מצויד בהוראות להפעיל את הרשת במצרים. אין סימוכין לכך שקיבל את אישור הרמטכ"ל לשליחות זו, דבר שהתחייב מכללי ההיררכיה הצבאית וממעמדה הרגיש של יחידה 131. מה שברור הוא כי חובת הדיווח למוסד על הכנסת היחידה לפעולה לא קוימה.


בנצור מספר על הפגישה בפאריס



הרשת מופעלת

בסוף מאי 1954 נסע בנצור לפאריס, ושם פגש את פיקודו אברי אלעד. אלעד כבר מילא שליחות מודיעינית במצרים בחודשים הקודמים, ועתה הטיל עליו בנצור את הפיקוד על הרשת לצורך משימה ספציפית. בדיווחו של בנצור על הפגישה נאמר:

"המשימה כפי שהוגדרה לי ע"י ראש אמ"ן:
לערער אמון המערב במשטר הקיים על ידי גרימת אי ביטחון ציבורי. מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם, תוך העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי. המגמה – מניעת הגשת סיוע כלכלי ונשק למצרים על ידי המערב. לא דובר על חיסול אישים או מעשי רצח המוניים, כי אם פעולות חבלה שתעוררנה אי שקט ומהומות ציבוריות".

בנצור הודיע לאלעד כי התא הקהירי אינו מוכן לפעולה, וכי עליו להסתפק באנשי אלכסנדריה.

במעשיו אלו גילה בנצור (וכן מפקדו הישיר, אל"מ בנימין גיבלי, ראש אמ"ן שהורה על הפעולה) חוסר אחריות משווע: הוא היה חייב לדעת כי אנשי התא אינם מיומנים דיים בפעולות חבלה. הוא היה חייב להבין איזה אסון הוא עלול להמיט על הקהילה היהודית במצרים, ובשום אופן לא היה רשאי להורות על פעולה בהעדר תנאי מילוט הולמים לאנשים (שהיו פיקודיו בצה"ל).

פגם חמור נוסף היה עצם שליחתו של אלעד למשימה. אלעד נשא אתו קופה של שרצים, שכללה בין השאר סחר בשוק השחור בימי המצור בירושלים וגניבת ציוד צה"לי. אנשים שהכירו את אלעד הזהירו את גיבלי ממינויו, אך גיבלי לא שעה לאזהרות. זאת על אף שפגמים חמורים התגלו בהתנהלותו של אלעד באירופה, טרם נסיעתו למצרים.

שליחתו של אלעד היה רק חוליה אחת בשרשרת מחדלי אמ"ן.


בכירי אמ"ן הזהירו - גיבלי התעלם



המפולת

אלעד חבר לאנשי הרשת בסוף יוני 1954, והורה להם להתחיל בפעולות מייד. ב-2 ביולי הטמינו אנשי הקבוצה מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 לחודש בוצעה הפעולה השניה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה ופרצו בהן שריפות. הפעולה השלישית כוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ואלכסנדריה ויועדה ל-23 ביולי – יום השנה למהפכת הקצינים במצרים. פעולה זו נכשלה כאשר על מדרגות קולנוע "ריו" הפצצה התלקחה בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנסון והוא נעצר. בזה אחר זה נעצרו אנשי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי וכן מקס בינט.

רק מפקד הפעולה, אברי אלעד, נותר חופשי במשך שבועיים: הוא מכר את מכוניתו ויצא את מצרים בטיסה מסחרית רגילה כשהוא נושא עמו מכשיר קשר. הכתובת – שאלעד הסגיר את אנשי הרשת – הייתה על הקיר. לכל אורך שהותו במצרים נהג אלעד בחוסר אחריות וחוסר מקצועיות שיקשה אחרת להסבירם. יתר על כן, אנשים נוספים השייכים לתא באלכסנדריה שאותם לא הכיר אלעד לא נעצרו. העצורים כללו את כל מי שהכיר אלעד, ורק אותם. המסקנה המתבקשת היא שמעצרו המקרי של נתנסון רק היסווה את בגידתו של אלעד.

הרשלנות הפושעת של ראשי אמ"ן נמשכת גם בשלב זה: איש לא טרח להזהיר את אנשי קהיר בכלל, ואת מקס בינט בפרט, שעליהם להימלט ממצרים מחשש שיעצרו. כאשר שב אלעד ארצה (באמצע אוגוסט) הוא לא תוחקר כראוי, ואיש ממפקדיו לא תהה בדבר יציאתו המאוחרת ממצרים. כנגד זאת הם הרשו לו לחזור לאירופה, תוך שימוש ב"כיסוי" שכבר "נשרף" במצרים.

משפטי קהיר

בינתיים, אנשי הרשת היו נתונים לחקירה בידי המצרים. אימוניהם המוקדמים לא כללו הכנה למצב כזה, וסבלם היה בל יתואר. תחת לחץ העינויים ניסתה מרסל ניניו לשים קץ לחייה: היא נפצעה קשות, ומעשה זה הסב את תשומת הלב הציבורית לעינויים בהם נקטו המצרים.

באמצע דצמבר נפתח בקהיר משפטם של אנשי הרשת – משפט ראווה כמיטב המסורת של משטרים דיקטטוריים. אב בית הדין, הגנרל דיגווי, התמחה בניהול משפטים מעין אלה נגד אויבי המשטר. תוך כדי המשפט התאבד המרגל הישראלי מקס בינט. גופתו הובאה לקבורה באירופה, ואחרי מספר שנים הועלתה בחשאי ארצה.

גזרי הדין במשפט קהיר היו חמורים ביותר: שניים – שמואל עזאר והד"ר משה מרזוק – נידונו למוות. שניים – ויקטור לוי ופיליפ נתנסון – נידונו למאסר עולם. שניים – רוברט דאסה ומרסל ניניו – נידונו לחמש עשרה שנות מאסר. שניים – מאיר מיוחס ומאיר זעפרן – נידונו לשבע שנות מאסר. היו אלה עונשים ללא שום פרופורציה לחומרת המעשים, בהם לא נפגע איש. ב-31.1.1955 נתלו בקהיר משה מרזוק ושמואל עזאר, וחבריהם נלקחו למאסר ממושך עם עבודת פרך.
בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה דאז, משה שרת, ישראל הרשמית הכחישה מעורבות בפרשה. הציבור בארץ האמין כי מדובר בעלילה מצרית, והוצאתם להורג של מרזוק ועזאר עוררה זעם ציבורי רב.

בכלא המצרי

התחושה הקשה – שמדינת ישראל הפקירה אותם – לא עזבה את הנידונים. במשך כל שנות המאסר הם זכו לסיוע מינימאלי מאנשי אמ"ן שבארץ. בתום מבצע סיני הייתה לישראל הזדמנות פז להביא לשחרורם: לא זאת בלבד שבידי ישראל היו אלפי שבויי מלחמה מצריים, אלא גם שאחד מהם היה הגנרל דיגווי, מי שעמד בראש בית הדין של משפטי קהיר. אך ישראל, בהחלטת הרמטכ"ל משה דיין, אף לא תבעה את שחרורם של האסירים – כולם קציני צה"ל. זאת ועוד, איש לא טרח לחקור את דיגווי בעניין המשפט – חקירה שככל הנראה הייתה חושפת את בגידתו של אלעד.

האסירים עצמם, ידעו כי דיגווי בידי ישראל וציפו בקוצר רוח לשחרורם. שום גורם ישראלי לא טרח להסביר להם מדוע נשכחו מלב. בשנת 1961 שוחררו מהכלא מאיר מיוחס ומאיר זעפרן, בדיוק בתאריך שנקבע בגזר הדין. המשמעות הייתה ברורה: לאחרים אין כל תקווה לחנינה או לקיצור מאסרם. לפניהם שנים ארוכות בכלא המצרי, אותם עליהם לשרוד כאשר התווית של יהודים שבגדו במדינתם חקוקה כאות קין על מצחם. קשה במיוחד היה מצבה של מרסל ניניו, אשר הייתה בודדה לחלוטין בכלא הנשים.

ההיסטוריה כמעט חזרה על עצמה בתום מלחמת ששת הימים: דיין – עתה שר הביטחון – לא הפגין כל רצון להשיג את שחרור הנידונים, ורק התעקשותו של ראש המוסד דאז, האלוף במיל. מאיר עמית, הביאה לעסקה במסגרתה הם שוחררו בחשאי בתחילת 1968. מעניין לציין שדבר הגעתם ארצה לא נמסר ללבון, ובכך נמנע ממנו לראות את האנשים ולשמוע את סיפורם.

עד היום אין תשובה מוסמכת לשאלה מדוע הוזנחו האנשים במשך שנות מאסרם ומדוע לא נעשה יותר להשיג את שחרורם המוקדם. האם הייתה זו תוצאה של אטימות לב, או שהיו גורמים מסוימים בארץ שלא רצו בהגעתם, פן תיחשף האמת אודות הפעולות במצרים? כך או אחרת, מדובר באחד המחדלים החמורים של אמ"ן.

לראש הדף
 
לבון ו"הפרשה"
קיצור תולדות "הפרשה"
תאריכון
שאלות נפוצות