JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website
 
פרשת המכתב המזויף

"המכתב" הוא המסמך המפורסם ביותר בכל תולדות ה"פרשה". לידתו במצוקה אליה קלע עצמו גיבלי: היות ולא הייתה כל עדות שתסייע לטענה שלבון נתן את ההוראה לפעול במצרים, החליט גיבלי לייצר עדות כזו באמצעות זיוף העתק מכתב ששלח בשעתו למשה דיין.

מסמך זה הוצג לראשונה על ידי גיבלי במסגרת עדותו בועדת אולשן-דורי, ונתקבל על ידה כמסמך אותנטי. כאשר התעוררה ה"פרשה" מחדש בשנות הששים הודתה מזכירתו של גיבלי, דליה כרמל, כי זייפה את המכתב לפי הוראות מפקדיה. זיופו של מסמך זה זכה לפרסום רב, בשל ההשפעה הרבה שהייתה לו על מאורעות ה"פרשה", אולם אין לשכוח כי היה זה אך אחד מתוך מסמכים רבים שזויפו.

גלגוליו של מכתב

ב-12 ביולי 1954 נסע הרמטכ"ל, משה דיין, לביקור עבודה ממושך בחו"ל. במהלך ביקורו נשלחו אל דיין מספר מכתבים מראש אמ"ן בנימין גיבלי, אשר העתקיהם נשמרו בתיקי אמ"ן. העתק המכתב שנשא את התאריך 19.7.1954 זויף כך שיכיל את הפסקה הבאה:

"על פי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של מאה שלושים ואחד. אם כי ברור היה שלא ניתן למנוע ההסדר (...) תתכן לדעתו של לבון אפשרות דחייתו או השהייתו, ובכך משום רווח מדיני. עם כל החששות יהיה זה מבחן ולו גם בפעולות קטנות. אני מקווה שעם שובך נעמוד כבר בשלב האחרון של כל הפעילויות"

העתק המכתב של גיבלי לדיין אותו זייפה דליה כרמל בהוראת מפקדיה, לצפייה לחצו כאן

את המכתב זייפה דליה כרמל, חיילת בשרות סדיר שהייתה מזכירתו של גיבלי, על פי הנחיתו של מוטקה בנצור, מפקד יחידה 131. אין ספק כי גיבלי ידע על הזיוף, ואף הורה על ביצועו.


המכתב המזויף הונח על שולחנה של ועדת אולשן-דורי, ועל פי מסקנות השניים "הכניס ספק בלבנו בדבר האשמה כי שקר בפי ראש אמ"ן". לבון עצמו ראה את המכתב המזויף לראשונה בעדותו השניה בפני הועדה (ב-10.1.1955), והגיב מייד: "המכתב חייב להיות, כולו או בחלקו, מזויף". בימים הבאים למד לבון את המכתב, והצביע על מספר נקודות המעידות על דבר הזיוף. אחת מהן היא נימת ההסתייגות המפורשת של גיבלי מהפעולה, דבר בלתי סביר בהתחשב בכך שאפילו לפי עדותו של גיבלי הוא הורה כבר במאי להתכונן לפעולה שכזו. אולם, מכתבו של לבון לועדת אולשן-דורי בנושא זה הגיעה לידי הועדה יום לאחר שכבר הגישה את מסקנותיה, והסתייגותו לא נלקחה בחשבון.

מכתב מלא סתירות

בהודאותיה המאוחרות הרחיבה המזכירה ופירטה את המאמצים שהושקעו כדי לשוות למכתב אמינות כגון בחירת סוג הנייר והשימוש במכונת הכתיבה המקורית, אולם מכל שאר הבחינות היה זה זיוף חובבני. הוא התאפיין באותו שילוב קטלני של חוסר מצפון, פזיזות, קלות דעת, שלומיאליות ורשלנות שאפיינו את כל עוללות הצמד גיבלי-בנצור.

כבר בשנת 1955 היו אולשן ודורי צריכים להבין כי מדובר בזיוף מהטעמים הבאים:

  • גיבלי לא הציג את המכתב עד הקמת הועדה, ואף לא הזכיר קודם לכן את קיומו. למשל, כשדרש דיין מגיבלי דו"ח כתוב שיעיד כי קיבל מלבון את ההוראה לפעול לא הפנה אותו גיבלי למכתב הנ"ל.
  • בשום מכתב מאוחר יותר של גיבלי לדיין אין אזכור של נושא זה. הדעת נותנת כי אילו הודיע גיבלי לדיין על הפעולה "בזמן אמת" הוא גם היה מודיע לו על הכישלון בזמן אמת.
  • תגובתו המדהימה של דיין: דיין העיד בפני הועדה כי הוא "איננו זוכר" אם הפסקה בדבר יחידה 131 נכללה במכתבו המקורי של גיבלי, אותו השמיד. מאחר והמכתב הגיע אליו יום או יומיים לפני שדבר המעצרים באלכסנדריה התפרסם בתקשורת, אין ספק כי דיין היה זוכר נושא זה אילו נכלל במכתב. ברור לגמרי כי דיין בחר בנוסח שאינו שקר גלוי, אך נועד להסתיר את האמת. כאן ראוי לציין כי המכתב גם סייע לטענה כי הפעולות החלו בזמן שדיין היה בחו"ל, דבר שללא ספק היה נוח לדיין.
  • נימת ההסתייגות מהפעולות ("פעולות קטנות" "לא ניתן למנוע" "חששות") ממש זועקת כי הכותב כבר יודע כי הפעולות נכשלו. משפט הסיום בפסקה – המדבר על סיום הפעולות עם שובו של דיין – הוא תמוה במיוחד. כיצד יכול היה גיבלי לדעת מתי יסתיימו הפעולות? הרי ברור שהמשך הפעולה תלוי במידת הצלחתה, ומראש לא נקבע מתי תסתיים הפעילות.

הייתה זו אחת הטעויות החמורות של הועדה - אולשן ודורי היו חייבים לקחת בחשבון כי זיוף המכתב מערער לחלוטין את שיירי האמון שניתן לתת בגיבלי, שהרי אדם נקי כפיים אינו עוסק בזיופים. וכך, במקום שהמכתב ישמש להרשעתו של גיבלי, הוא סייע לזיכויו החלקי.

האמת נחשפת

פרשת המכתב התעוררה שוב בחקירות שנערכו בשנת 1960. עדותו של יוסי הראל וחקירתו של חיים בן-דוד העלו חשדות כבדים שמסמכים שונים שהוצגו בפני ועדת אולשן-דורי זויפו. היה ברור כי ועדת השבעה תחקור גם את נושא המכתב, וכי דליה כרמל, שעבדה באותה עת בשירות החוץ בניו-יורק, תקרא להעיד.

בנימין גיבלי הוכיח שנית כי אינו נרתע מהדחה לעדות שקר. הוא שלח בחשאי סדרת מכתבים לכרמל, בהם שידל אותה להכחיש את זיוף המכתב. כך, למשל, הוא כותב ב-16.11.1960:

"במידה ותיקראי לחזור תגיעי בשקט בלי הודעות מוקדמות לחברים וידידים ומיד תתקשרי איתי. את מוכרחה לדעת כי פגישה בינינו לפני עדותך כמעט ואסורה לחלוטין, לכן זהירות דבר חשוב וטוב. בכל מקרה של חקירה וגביית עדות ממך חושבני שיודעת את יפה מאוד מה מחכה לך. ישאלוך על תיקונים באיזה מחברת או יומן, על השמדת חומר במתכוון או על "הדפסות מיוחדות". אני אומר כל זאת כי אלו שאלות שסביבן הכול מסתובבים. על כל אלו תשובה אחת ולא אחרת: "לא היה ולא נברא" – ולא שאינך זוכרת. השאלות כדרכה של חקירה יכולות להיות עקיפות, אך חשוב שתזכרי תכליתן."

על אף שידוליו של גיבלי הודתה כרמל בזיוף, תחילה באוזני שר האוצר לוי אשכול (אתו קיימה קשר רומנטי) ואחר כך בחקירה שניהל היועץ המשפטי, גדעון האוזנר, במסגרת ועדת השבעה.

גיבלי מוסיף חטא על פשע

בשנת 1964 ניסה בן-גוריון לעורר מחדש את הפרשה. גיבלי נזעק ושיגר לדליה כרמל סדרת מכתבים נוספת. הנה מובאה ממכתב ששיגר ביום 30.11.1964:

"במידה ולא תתמנה ועדת חקירה – מה טוב. אך והיה וזו תתמנה נכונו לנו מחדש אותם הדברים של חקירות ועדויות. הבעיה המרכזית היא עניין עדותך בקשר לאותו מכתב, ומכאן ילדתי אל לך להגיד מילה. במידה ותקראי ארצה עליך דבר ראשון להודיעני במברק מתי את מגיעה, ומייד להתקשר בשקט עם עו"ד סלומון." [יעקב סלומון היה עורך דינו של גיבלי]
"כלל ראשון – לא לומר דבר. באם יהיה מצב שבו תגבה עדותך בחו"ל, עליך לחזור על עדותך לפיה טענת שאינך זוכרת שום דבר כזה (שלא כמו שטענת בפריז כי הוספת מה שהוספת במכתב)".
"במכתביך אלי להבא תשימי מעטפה בתוך מעטפה על מנת ששמך לא יופיע בחוץ, ותשלחי זאת על פי הכתובת של החברה שלנו בחיפה".
"ילדתי, מכתב זה כקודמו אסור שיישארו, ואנא אל תשמרי אותם למען זיכרונות ותשמידי אותם מייד. אל תכעסי כי העירותי הערה זאת, אך לא מעט סיכנתי בשלחי המכתב הקודם".


בשלב מסוים התפקחה דליה, ושמרה את מכתביו של גיבלי, בהם רמיזות ועדויות מפורשות למעשיו הפליליים בזמנים שונים. מלבד ההדחה החוזרת ונשנית לעדות שקר, מכתבי גיבלי כוללים גם איומים מפורשים כגון "לא תוכלי לחזור ארצה", "אפשר יהיה למצוא אותך" ו-"דברים כאלה קורים בכל השירותים מסוג זה". לחציו ואיומיו של גיבלי לא השפיעו יותר על דליה כרמל. בשנת 1965 היא שבה והודתה באמת בפני בן-גוריון עצמו, אך הלה סרב להאזין לדבריה.


אחרית דבר

מאז ועד היום שבה דליה כרמל וסיפרה את סיפורה על הזיוף שביצעה לפי דרישת מפקדיה, כולל מספר הופעות בכלי התקשורת. בשנות התשעים הודה גם מוטקה בנצור כי היה שותף לזיוף המכתב. מלבד גיבלי עצמו אין איש המכחיש היום כי המכתב היה מזויף.

לראש הדף
 
לבון ו"הפרשה"
קיצור תולדות "הפרשה"
תאריכון
שאלות נפוצות