לבון: הקמת ועדת כהן נעשתה בצורה לא ראויה. הוועדה הוקמה בחיפזון וללא התייעצות עמו, תוך ניצול העדרו מהארץ. השופט חיים כהן הועמד בראשות הועדה למרות שבעבר התעמת עם לבון.
בן-גוריון: אכן נעשתה שגיאה בהקמת הועדה בחיפזון, אולם הועדה לא עוסקת בלבון אלא בגיבלי. הוא לא ידע אודות העימות בין לבון וחיים כהן – אילו ידע ייתכן ולא היה מעמיד את חיים כהן בראשות הועדה, אך את הנעשה אין להשיב.
לבון: ועדת כהן מיותרת. אחרי גילויי הראל, חקירת בן-דוד ופסק הדין במשפט אלעד אין כל צורך בחקירות נוספות: הוכח כי זויפו מסמכים וכי נמסרו עדויות שקר. "האם חשוב לקבוע כמה זייפו וכמה שיקרו? מבחינה משפטית וציבורית אין נפקא מינא אם זויפו שניים או חמישה מסמכים, ואם שיקרו בשתיים או בחמש עדויות".
בן-גוריון: הועדה נועדה להגן על האינטרסים של גיבלי. אם יוכח בועדה, כצפוי, שגיבלי פעל בניגוד לחוק הוא יודח לאלתר מהצבא.
לבון: "מאחר ואתה מאשר שהועדה (ועדת כהן) תחקור רק את עניין גיבלי, הרי ברור שאין היא נוגעת לי במישרין. נשארת איפוא השאלה של פנחס לבון, ואני חושב שמחובתך למסור הודעה על כך בכל דרך שתרצה. מבחינה זו אינך זקוק יותר לחקירות, היות ומבחינה עובדתית עניין הזיופים ועדויות השקר אינו מוטל בספק. אדם המאמין בנכונות ענינו אינו מזייף ומשקר, וברור שהייתה כאן קנוניה (...) דומני שמבחינה ציבורית זה מצדיק הודעה מתאימה ממך ביחס לחלקי בכל הפרשה".
בן-גוריון: הוא מעולם לא פסל את לבון, ולכן אין ביכולתו לזכות את לבון. את נושא העסק הביש הוא אינו מכיר לפרטיו.
לבון: בן-גוריון הוא ראש הממשלה ושר הביטחון, ויש לו אחריות בעניינים אלו. הוא יכול וצריך ללמוד את הנושא תוך יומיים – שלושה, ולמסור הודעה ציבורית ומוסמכת "על המסקנות בנושא זה במידה והן נוגעות לי".
בן-גוריון: אין באפשרותו למסור הועדה שכזו, אולם "אין כמעט ספק שגיבלי ילך, וזה ממילא יביא לריהבילטציה שלך".
לבון: סילוקו של גיבלי הוא עניין לצבא. עניינו של לבון הוא ציבורי, ועל כן בכוונתו לפנות לועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
