JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website
 
הדחת לבון

עם פרסום מסקנות ועדת השבעה הודיע לבון כי מבחינתו תמה "הפרשה". גיבלי, שהוועדה הטילה עליו את מלוא האשמה, קיבל עליו למעשה את הדין (אף כי כלפי חוץ המשיך לטעון לצדקתו) ובאמצעות עורך דינו הסתלק מן התביעה לועדת חקירה משפטית.

אך אלו שסברו כי מסקנות ועדת השבעה יציבו סוף פסוק לפרשה העכורה עמדו עד מהרה על טעותם. לאחר שהממשלה אישרה את המסקנות ללא מתנגדים הסתער עליהן בן-גוריון בשצף-קצף ואיים בהתפטרות מראשות הממשלה. במעשיו אילו הוא קלע את מדינת ישראל למשבר חמור לאין ערוך מזה שקיוותה להיחלץ ממנו זה עתה. המחיר שנדרש כדי לפייסו היה ראשו של פנחס לבון.


בן-גוריון מציב אולטימטום

הממשלה אישרה את מסקנות ועדת השבעה בישיבתה ביום 25.12.1960. מייד בתום ההצבעה נשא בן-גוריון נאום קטרוג חמור כלפי הועדה ועמיתיו השרים. את מסקנות הועדה הגדיר כ"עיוות דין, משוא פנים וסילוף האמת". הוא התרעם על כי הועדה הציגה את גיבלי כשקרן והגדיר את לבון "איש תככים ומרמה ומסוכן לציבור". הוא הודיע: "אינני יכול להיות שותף לאחריות זו, לא למינוי הועדה, לא לנוהלה, לא למסקנותיה". בעזבו את ישיבת הממשלה הודיע על צאתו לחופשה לאלתר.

התנהגותו של בן-גוריון הדהימה את עמיתיו השרים. ועדת השבעה פעלה באין מפריע כמעט חודשיים לכן ההתנערות מאחריות בעיתוי זה ממינוי הועדה ואופן פעולתה היתה מופרכת לחלוטין. מה שעורר את קצפו של בן-גוריון היו המסקנות המטהרות את לבון, אך אותן לא ניתן היה לבטל כעת כלאחר יד – מה גם שהדבר היה מציג את חברי הממשלה שהצביעו בעדן (ובהם גם מנהיגי מפא"י אשכול, גולדה וספיר) ככלי ריק.

בן-גוריון לא הבהיר מפורשות באילו תנאים יפסיק את חופשתו, אך מקורביו דאגו להבהיר כי הדחת לבון מכל תפקידיו היא תנאי הכרחי לסיום ה"חופשה".


מסע ה"התעוררות" ותגובות הנגד

איום בהתפטרות היה אמצעי בדוק של בן-גוריון ברצותו לכפות את רצונו על עמיתיו. הוא הנהיג את מפא"י ברציפות זה שלושים שנה ואיש לא העז לקרוא תגר על מנהיגותו. גם עתה, איש לא רצה בלכתו ונעשו ניסיונות רבים לשכנעו לחזור בו. הבוטה והקולני שבהם אורגן על ידי מזכיר מפא"י, יוסף אלמוגי, שטען כי התפטרותו של בן-גוריון היא "סופה של המדינה" וכמוה כחורבן בית שלישי. אלמוגי יזם "מסע התעוררות" במסגרתו התארגנו משלחות מטעם סניפי מפא"י ומועצות הפועלים ברחבי הארץ אשר פנו בתחינה אל בן-גוריון לבל ילך. היה זה מסע בעל מאפיינים בולשביקיים מובהקים לרבות פולחן אישיות ללא תקדים: אחדים ממשתתפיו דיברו על בן-גוריון כ"מנהיג הכל יכול, האב המיטיב, שמש שבטי ישראל". דווח אפילו על אנשים שהתכוונו לשבות רעב עד מוות אם לא ישוב "היחיד בדורו" לכס ההנהגה.

"מסע ההתעוררות" עורר תגובה נגדית חריפה בקרב אנשי הרוח. 150 אנשי אקדמיה וסופרים שנמנו ברובם עם תומכי מפא"י פרסמו גילוי דעת והגדירו את התנהגותו של בן-גוריון כסכנה לדמוקרטיה. על מבקריו של בן-גוריון נמנו כמה מענקי הרוח הבולטים של מדינת ישראל ובהם נתן רוטנשטרייך, מרטין בובר, יעקב טלמון, ויהושע פראוור. גם דעת הקהל זועזעה מהסממנים הטוטאליטריים של השלטון שניגלו עתה לעין כל. פנחס לבון זכה לאהדה ציבורית עצומה – לא רק בגלל עצם מאבקו להוצאת צדקתו לאור אלא בהיותו הראשון שהעז לעמוד על שלו מול המנהיג הסמכותי. דומה כי התקפותיו הפרועות של בן-גוריון על לבון ואישיותו רק הגבירו את הפופולאריות שלו.

על רקע זה התייצבו כעת בגלוי אחדים ממנהיגיה הותיקים של המפלגה נגד התביעה להדחת לבון ואילו עסקני "הגוש" וחוגי "הצעירים" תמכו בבן-גוריון ללא סייג. כדי להגביר את הלחץ על הפוסחים על הסעיפים הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה ביום 31.1.1961.


ההדחה

התמשכות המשבר העמידה את הנהגת מפא"י בפני שוקת שבורה שכן פנחס לבון נחשב למזכ"ל הסתדרות מצטיין ורב הישגים ולא היתה שום סיבה עניינית לקטוע את כהונתו. לבון מנע מחבריו למפלגה את המוצא הקל בסרבו להתפטר ובהסבירו ללא כחל וסרק:

"כוונת הדברים איננה חיפוש אחרי צדק ואמת, אלא נסיון להתלות בנימוק כלשהו כדי לסלק אותי. יכול להיות מצב שעומדים בפני הברירה בן-גוריון או לבון, ומחליטים לוותר על לבון. אולם אני דוחה בכל תוקף את הניסיון להלביש הצגה פוליטית זו בלבוש מוסרי. יהיה הדבר ברור כי זוהי הכרעה בכוח ותחת לחץ ואולטימטום של ראש הממשלה. אינני מוכן להתפטר. אינני רואה כל סיבה מדוע עלי לעשות זאת, זולת סיבה אחת: להקל על מצפונם של מספר חברים, כדי שיהיה יותר נוח להם שאפנה את הדרך, כדי שלא יצטרכו להכריע הכרעה ברוטלית וגסה על הדחתי. אינני מוכן לעשות טובה זו לאף אחד. אם יחליטו על הדחה אכבד את ההחלטה, אבל שיחליטו באופן ברור וגלוי."

מי שנטל עליו לבסוף את המלאכה כפוית הטובה היה האיש מספר 2 במפא"י – שר האוצר לוי אשכול. הוא הגיש למרכז מפא"י הצעת החלטה הקוראת להדחת לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות. אשכול נימק את הצעתו בכך שפנחס לבון גרם נזק כבד למפלגה בהתנהגותו בחודשים האחרונים, ואף כי מאבקו לכשעצמו היה צודק (אשכול, כחבר פעיל בועדת השבעה, היה מודע לכך היטב) במצב שנוצר אין הוא יכול להוסיף ולעמוד מטעמה בראשות ההסתדרות הכללית.

ההכרעה נפלה בישיבה שהתכנסה ביום שבת, 4.2.1961, ונודעה לימים כ"שבת ההדחה". מחוץ לאולם הפגינו מאות סטודנטים שראו בהדחת לבון סכנה לדמוקרטיה. הם הותקפו באלימות על ידי פלוגות בריונים ואנשי אגרוף של מנגנון המפלגה. מבין הנאומים שנישאו בתוך האולם זכו להדים עצומים דברי ראש הממשלה לשעבר משה שרת שהתקומם כנגד התכתיב שבפניו הועמדה המפלגה:
"בכל מדינה דמוקרטית יש [לראש הממשלה] סמכות לדרוש התפטרות של שר. אך אני מתנגד בכל תוקף שראש הממשלה נוטל לעצמו סמכות לקבוע מי יעמוד בראש מוסד שהוא אינו ממלכתי כלל [כגון] מבקר המדינה, עורך עיתון מרכזי, ראש עיר או מזכיר הסתדרות..."

שרת סיכם בצער:
"לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו כי אם הפחד והחשבון".
הצעת אשכול התקבלה ברוב קטן מן הצפוי – 159 תומכים מול 96 מתנגדים.


בעקבות ההדחה


עם קבלת ההחלטה להדיחו כינס פנחס לבון את הועדה המרכזת של ההסתדרות והודיע על התפטרותו. מבחינת בן-גוריון היה זה ניצחון פירוס מובהק: מעמדו הציבורי היה בשפל חסר תקדים כשבעיני רבים היה לבון המנצח מבחינה מוסרית. בן-גוריון אמנם חזר בו מהתפטרותו וניסה להקים ממשלה חדשה, אך עקב המשביר הפוליטי החריף שהוא עצמו חולל (בין השאר, על ידי התקפות בלתי פוסקות על שרי ועדת השבעה שהיו חברי הקואליציה שלו) התברר שאין זה אפשרי ולא היה מנוס מהקדמת הבחירות. הכנסת הרביעית, שבה זכתה מפא"י לייצוג הגבוה בתולדותיה, הגיעה לסוף דרכה לאחר פחות משנתיים – הכנסת הקצרה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

לבחירות שנערכו באוגוסט 1961 התייצבה מפלגת שלטון פגועה ומסוכסכת. שמו של פנחס לבון נמחק מרשימת מועמדיה, גם זאת על פי דרישת בן-גוריון. מפא"י ניסתה להציג חזות מאוחדת והבטיחה לבוחר כי היא "פרשה מן הפרשה" ויותר לא תשוב לעסוק בה. למרות אובדן חמישה מנדטים לא הופיעה עדיין אלטרנטיבה שלטונית ובן-גוריון שב לעמוד בראשות הממשלה.

לראש הדף
 
לבון ו"הפרשה"
קיצור תולדות "הפרשה"
תאריכון
שאלות נפוצות