JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website
 
שקיעת בן-גוריון

לפני שפרצה ה"פרשה" לתודעה הציבורית היה מעמדו של דוד בן-גוריון בשיא עוצמתו: מנהיגותו הן במפלגתו והן במדינה היו ללא עוררין כשכל יריביו הפוליטיים נדחקים לשוליים. נציגות מפא"י בממשלה באותם הימים לא כללה ולו שר אחד שניתן היה לתאר אותו כמתנגד לבן-גוריון. גם התמיכה הציבורית בו הייתה עצומה, והוא נהנה מהערצה שחצתה את כל שכבות האוכלוסייה.

תמונה זו השתנתה לבלי הכר בתוך שבועות ספורים: שילוב של הצהרות תמוהות, תפניות חסרות הסבר והשתלחויות גסות בחבריו לממשלה ולמפלגה, המלווים בגלויים בוטים של פולחן אישיות ושורת מעשים החוצים את הקווים האדומים המקובלים במשטר דמוקרטי, קוממו עליו חלקים נרחבים בציבור ובהם החלק שבן-גוריון החשיב יותר מכל – אנשי הרוח. התנהגותו זו גם הרחיקה מעליו בעלי ברית פוליטיים, מהם אנשים ששרתו אותו נאמנה במשך שנים.
היה זה חזיון מדהים של מנהיג בעל שיעור קומה היסטורי העושה כמיטב יכולתו לקעקע את דמותו הציבורית.



תהליך שקיעת מנהיגותו של בן-גוריון לא נעצר גם כשירדה ה"פרשה" מסדר היום. הקרעים בצמרת מפלגתו לא אוחו ואמון הציבור בו ובמנהיגותו נשאר בשפל. בשנתיים האחרונות לכהונתו כראש ממשלה (1961-1963) הוא היה צל של עצמו והחלפתו בלוי אשכול התקבלה באנחת רווחה כללית. הסימפטומים החמורים המתוארים להלן היוו את התפאורה העגומה לירידתו מן הבמה של דוד בן-גוריון.


עיוות מושגי הביטחון

יתכן שהגילויים החמורים ביותר קשורים בעיוות הערכים הבסיסיים של הביטחון הלאומי והשימוש הנלוז שנעשה בזרועות הביטחון על ידי מי שכיהן כשר ביטחון קרוב ל-15 שנה.

בכל מהלך הפרשה נעשה שימוש נרחב למטרות פוליטיות בשרות הביטחון הכללי: בביתו של לבון נשתלו מיקרופונים, אנשי השב"כ צוטטו לשיחות הטלפון שלו וקיימו תצפיות על ביתו. גם ידידים של לבון היו נתונים למעקב ואחדים מן המקורבים אליו זומנו לחקירה במתקני השב"כ. גם הצנזורה הצבאית גויסה על מנת להשתיק את לבון ככל שניתן. כך למשל, צונזרה הידיעה ה"סודית" לפיה המליץ לבון בשעתו על הקמת מועצה לביטחון לאומי. אף אם בן-גוריון לא הורה אישית או לא ידע על כל המעשים האלה הרי רוחו בהחלט ריחפה מעליהם. בתקופתו הונחלה למערכת ההשקפה האנטי דמוקרטית לפיה טובת המדינה וטובת העומד בראשה חד הם. קו ישר הוליך משם לתפיסה הרואה ביריב פוליטי כפנחס לבון איום בטחוני – ובן-גוריון אף ליבה אותה בהצהרות בוטות.

גם ערך חשוב כמו שמירת סודות מדינה נוצל בצורה צינית על ידי בן-גוריון, שבתוקף תפקידו כשר הביטחון היתה לו שליטה על המסמכים הנוגעים ל"פרשה". כך למשל, דו"ח ועדת כהן (שכזכור קבע, כי קצינים בצבא מסרו עדויות שקר) הוגדר על ידו כסודי עד כדי כך שהוא סרב להראותו לחברי ממשלתו. מצד שני, כאשר עלה הרצון מלפניו הוא נתן גישה חופשית למסמכים מסווגים לאנשים שונים תוך עקיפת הנהלים המקובלים. (למרבה האירוניה אחד מאותם אנשים שזכו לגישה חופשית למסמכי משרד הביטחון היה עוזרו הנאמן, ישראל בר, שהתגלה אחר כך כמרגל סובייטי).

מושג נוסף שבן-גוריון העניק לו פרשנות מעוותת היה כבוד הצבא. לאחר שנכשל במשך השנים במיצוי הדין עם אותם קצינים שביצעו מעשים פליליים יצא כעת רוגזו על מי שחשף אותם. גיבלי וחבורתו הם שהכתימו את הצבא במעשיהם, אך בן-גוריון ניסה להמעיט בחומרת הדברים (בין היתר הוא התעקש לטעון שהעתק המכתב המפורסם ששלח גיבלי לדיין לא זויף) ודווקא את לבון האשים בכך שפגע בכבוד הצבא ואף "חילל קדושת הביטחון".

תמרונים ותעתועים

בן-גוריון טען בתוקף כי דרישתו לוועדה משפטית היא עניין עקרוני וכי מה שמדריך אותו הם אך ורק שיקולים של אמת וצדק. סקירת עמדותיו של בן-גוריון לאורך ימי הפרשה חושפת חוסר עקביות מדהים, תמרונים שונים וסדרת תעתועים משונים סביב הנושא העקרוני כביכול.

אין פלא שדעת הקהל התקשתה לתת אמון במניעיו. להלן מבחר מדבריו כפשוטם ללא פרשנות:

• ב-2.10.1960: כשהופיע בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת דחה בן-גוריון הצעה להקים ועדה של שלושה שופטים לבירור הפרשה באומרו: "אני לא אתעסק בוועדה שעוסקת במשפטים".

• ב-10.10.1960 אמר בן-גוריון כי בדעתו למצות את האמת עד תומה בדרכים משפטיות. עד כה היה סלחני והעניק ללבון "טובת ספק" למרות האמון הגמור שיש לו לגיבלי.

• ב-19.10.1960 טען כי הוא "יכול לחיות מבלי שהעניין ייחקר מחדש" וגם שהוא "מפקפק אם אי פעם יגיעו לחקר האמת – ניתנה הוראה או לא ניתנה הוראה".

• ב-20.10.1960 שמע מהיועץ המשפטי כי מסקנות ועדת כהן מצדיקות ביטול מסקנת התיקו.

• ב 21.10.1960 הזמין אליו את גיבלי. מטרת הפגישה היתה להציג את גיבלי כיוזם התביעה לועדת חקירה משפטית.

• ב-25.10.1960 הודיע כי "לא אתערב יותר בפרשה נאלחה זו אלא אם כן אצטווה לכך על ידי החוק".

• ב-28.10.1960 פרסם בן-גוריון מאמר בעיתון "הבוקר" בו הוא תקף את לבון וחידש את הוויכוח בפרשה, ובכללו הקריאה לועדת חקירה.

• ב- 27.12.1960, מייד לאחר שהממשלה אישרה את מסקנות השבעה הגדיר אותם כ"עיוות דין, משוא פנים וסילוף האמת",הודיע שלא ישא באחריות להן ויצא לחופשה.

• ב- 1.1.1961 הסתייג גיבלי פומבית מהקמת ועדת חקירה משפטית. הדבר הביא לסילוקו משורות צה"ל – באיחור של שלושה חודשים.

• ב-19.1.1961 כתב לממשלה ממקום חופשתו והודיע כי "אחרי החלטות ועדת השרים היה מנוי וגמור אצלי לא לטפל יותר בעניין זה אלא לפרסם דעתי ברבים. לא אשוב לעסוק בדבר והממשלה יש לה יד חופשית לעשות או להימנע מעשות בעניין זה ולא אתערב בדבר".

• ב-31.1.1961 הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה בשל החלטת הממשלה לאשר את מסקנות ועדת השבעה.

• ביולי 1961 הכריז בן-גוריון מעל דוכן הכנסת כי בהתפטרותו הוא "פיטר" למעשה את הממשלה כולה ולכן החלטתה לאשר את מסקנות ועדת השבעה בטלה. בעקבות הצהרה נלעגת זו קיבלה הכנסת בתמיכת כל סיעות הבית החלטה המאשרת את תקפותה של החלטת הממשלה.

• עתה החל בן-גוריון לטעון כי לבון הוא שנתן את ההוראה לפעולה במצרים, וכי הוא "יודע שלא יתכן כי קצין בכיר עשה את מה שעשה על דעת עצמו". למסקנה זו הגיע בן-גוריון ללא כל חקירה – משפטית או אחרת – מצידו.

שנאה יוקדת ללבון

טרם פרוץ הפרשה רחש בן-גוריון הערכה גבוהה כלפי פנחס לבון למרות שזה לא נמנה על מקורביו והם היו חלוקים בדעותיהם במספר נושאים. בן-גוריון הוא שבחר בלבון להיות יורשו במשרד הביטחון (1953) והוא שביקש ממנו ליטול עליו את תפקיד מזכ"ל ההסתדרות (1956). בשלבים הראשונים של הפרשה הוא עדיין התייחס ללבון בצורה קורקטית. כך למשל ב- 2.10.1960, היום בו הופיע בן-גוריון בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ופתח את הדיון הפומבי בפרשה, הוא כתב ללבון כי "אני רוצה להגיד לך בכל החברות והכנות שלא היה ואין לי כל ריב איתך". בתוך ימים אחדים שינה בן-גוריון את טעמו והחל נוקט בנימה עוינת כלפי לבון. במקביל, החלו חוגי המקורבים לבן-גוריון להפיץ שמועות והשמצות על התקופה בה מילא לבון את תפקיד שר הביטחון.

אחרי שזכה לבון לזיכוי הציבורי המבוקש החריף בן-גוריון את הנימה. עתה הפך סגנונו למשתלח וגס רוח: הוא כינה את לבון "איש תככים ומרמה ומסוכן לציבור", האשים אותו ב"שקרים ועלילות" וטען כי "חילל קדושת הביטחון". מנקודה זו ואילך חדל בן-גוריון להזכיר את לבון בשמו, אלא בכינויים כמו "ברנש" ו"האיש הזה". הוא הכריז כי "לא אשב במחיצה פיזית או חברתית עם האיש הזה". שמו של לבון נמחק מרשימת מועמדי מפא"י לכנסת.

לאחר הבחירות ב 1961 התברר כי הדחתו של לבון איננה עונש חד פעמי כפי שסברו בטעות רבים מאלה שהצביעו בעדה בלב כבד. נידויים של לבון וקבוצת "מן היסוד" התומכת בו היה גורף. ניסיונות מהוססים לשלבם מחדש בפעילות מפלגתית וציבורית נתקלו בתגובה זועמת של בן-גוריון ועד מהרה פרשה הקבוצה ממפא"י לאחר שנואשה מהניסיונות לשנות אותה מבפנים. גם זה לא הסיר את החרם מעל לבון וכאשר קיימו מפא"י ו"אחדות העבודה" מו"מ על הקמת רשימה משותפת לבחירות דרשו נציגי מפא"י התחייבות מפורשת שפנחס לבון לא ייכלל בין המועמדים לכנסת מטעם "אחדות העבודה"!

אם נדרשה עוד הוכחה לכך שהיריבות עם לבון הפכה לשנאה פתולוגית היא באה בישיבת מרכז מפא"י ביום 11.11.1964 כאשר בן-גוריון הודיע שמעתה והלאה הוא ישתמש בכינוי "זמרי" בכל פעם שידבר עליו (זמרי, דמות טמאה בתולדות ישראל, נהרג בידי פנחס הכהן ומכאן נגזר הביטוי: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס"). הוא העלה את רוגזם של שרת ואשכול כאשר ציטט בהרחבה מדבריהם, אך היכן שנאמר "לבון" החליף זאת ב"זמרי".


בן-גוריון נגד שריו

את המטרה העיקרית לחיציו של בן-גוריון (פרט לפנחס לבון כמובן) היוו חברי ממשלתו ובעיקר חברי ועדת השבעה אותם האשים ב"עיוות דין, משוא פנים וסילוף האמת". על האשמות אלה, מהם השתמע שחטאם של חברי הועדה לא נבע מסתם טעות אלא מזדון שעל גבול הפלילי, חזר בן-גוריון שוב ושוב. בשלב מסוים הוא החל לטעון כי ועדת החקירה המשפטית אותה ראה לנגד עיניו תצטרך לחקור את חברי ועדת השרים על עוולותיהם. לחליפין, טען בן גוריון כי המשטרה צריכה לחקור את השרים.

יעד מרכזי להתקפותיו היה עתה יורשו בראשות הממשלה, לוי אשכול, שהיה בשעתו חבר בועדת השבעה. כזכור, אשכול היה זה שהוביל את מהלך הדחת לבון כדי לפייס את בן-גוריון. כעת הוא הואשם בכך שכל מהלכיו כוונו למעשה להדחתו של בן-גוריון. בנובמבר 1964 הופיע בן-גוריון במרכז מפא"י ותבע שאשכול יעמוד למשפט העם. מתיאורו המפורט את הליכי ה"משפט" שחזה בעיני רוחו מצטייר משפט ראווה בנוסח סטליניסטי: הרמטכ"לים יופיעו ויספרו על שנות החמישים. הוא, בן-גוריון, יופיע "כעד ואולי כתובע" וה"משפט" יכלול גם וידויים של ה"נאשמים". לדעת בן-גוריון רק משפט זה "יטהר" את חברי ועדת השבעה מחטאם.

קריאת התגר האחרונה

התפטרותו האחרונה של בן-גוריון מראשות הממשלה ארעה בחודש יוני 1963 בהיותו בן 77. עד מהרה התברר כי אין בדעתו לוותר על השלטון וכי הוא רואה בממשלת אשכול, בדומה לממשלת שרת בזמנו, ממשלה לתקופת ביניים. בן גוריון הפך לאופוזיציונר גלוי לאשכול, וכדי לערער את יציבות ממשלתו הוא שלף שוב את התביעה לועדת חקירה משפטית והעמידה להכרעת ועידת מפא"י בפברואר 1965.

כעת התברר מלוא הנזק הפוליטי שגרם בן-גוריון לעצמו בשנות הפרשה. הרוב במפא"י, שהדיח בזמנו את פנחס לבון, לא היה מוכן להקריב גם את לוי אשכול על מזבח גחמותיו של המנהיג הישיש. הועידה דחתה את הצעתו לפתיחה מחודשת של ה"פרשה" והכריעה בעד הליכה משותפת בבחירות עם מפלגת "אחדות העבודה" – צעד שבן-גוריון שלל בתוקף. לבחירות הבאות לכנסת רצו בן-גוריון ונאמניו ברשימה עצמאית – רפ"י. בבחירות שנערכו בנובמבר 1965 זכה המערך (מפא"י + אחדות העבודה) בהנהגת אשכול ב-45 מנדטים בעוד שרפ"י קיבלה 10 מנדטים בלבד.

בכך תם סופית עידן מנהיגותו של בן-גוריון בהיסטוריה של מדינת ישראל.

לראש הדף
 
לבון ו"הפרשה"
קיצור תולדות "הפרשה"
תאריכון
שאלות נפוצות