JavaScript Menu, DHTML Menu Powered By Milonic
פנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Websiteפנחס לבון - האתר הרשמי ::   Pinhas Lavon - The Official Website
 
השקפת עולם מדינית

בשנים שקדמו להקמת המדינה, נמנה פנחס לבון על האגף היוני של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). לבון הכיר בכורח הביטחוני של התחמשות ומוכנות צבאית של היישוב לכל התפתחות, אך שאף להידברות עם ערביי ארץ ישראל שתימנע את העימות הצבאי עימם.

הקמת המדינה ותוצאות מלחמת העצמאות יצרו מציאות חדשה. רעיון המדינה הדו-לאומית, שנתמך על ידי חוגי השמאל, ירד מעל הפרק. במקומו עלו שתי סוגיות: יחס המדינה לאזרחיה הערבים, והחתירה לשלום מול ארצות ערב. כפי שיודגם להלן, התאפיינה חשיבתו של לבון בניתוח מפוכח ומקורי של המציאות המדינית המשתנה, בראיה ארוכת טווח, ובאומץ להציג עמדות בלתי מקובלות.

היחס למיעוט הערבי

עוד בטרם הכרזת העצמאות עמד לבון בראש ועדה שבחנה את היחס של מדינת ישראל למיעוט הערבי. ועדת לבון קבעה כי בכל מקרה יתקיים מיעוט ערבי משמעותי במדינה היהודית. הערכה ריאלית זו הייתה בבחינת חריג – רבים ממנהיגי היישוב קיוו אז כי הערבים פשוט יברחו או יגורשו משטח המדינה.

לבון קבע כי מדינת ישראל צריכה לבחור בין גישה "אוטונומיסטית", המאפשרת לערבים גיבוש מוסדות אוטונומיים בתוך המדינה, לבין גישה "ממלכתית", הנוהגת אמות-מידה אוניברסליות ושוויוניות לגבי כל אזרחיה. לבון העדיף את הדרך השניה, וקבע כי "שילוב הערבים במדינה הוא מבחן לרעיון הציוני ולמוסר היהודי".

לאחר קום המדינה הוטל ממשל צבאי על ערביי ישראל, והוטלו עליהם הגבלות תנועה. לבון סבר שאת הממשל הצבאי שהופעל ביחס לערביי ישראל יש להחליף בממשל אזרחי, אך דעתו לא נתקבלה. כשר ביטחון פעל לבון להקלות על ערביי ישראל, ולמעשה אפשר להם חופש תנועה מלא בגליל. מצד שני פעל לבון גם לחיזוק הנוכחות היהודית בגליל. הוא התנגד להקמת ישובים חקלאיים, שידרשו הפקעת קרקעות מסיבית, ופעל להקמת מרכזים עירוניים. מאמצים מיוחדים השקיע לבון בהקמת שכונה יהודית בנצרת – לימים נצרת עילית.

על החתירה לשלום בשנות החמישים

את הגישה הישראלית ביחס לחתירה לשלום בשנים אלו סיכם לבון בנאום אותו נשא במאי 1955, שלושה חודשים אחרי שסיים את תפקידו כשר ביטחון, ושנה וחצי לפני מלחמת סיני:

"אנחנו העם היחיד המוקף רק מדינות עוינות ואויבות, ויחד עם זה אנחנו עם קטן מבחינה דמוגרפית. אנחנו עם החי בארץ שקל מאוד לבתר את גבולותיה. לכאורה, המסקנה המתבקשת היא, שהמדיניות היסודית של ישראל צריכה להיות להשיג שלום ויהי מה."
"אנסה להסביר מדוע אנחנו איננו מעונינים בשלום היום (ההדגשה במקור). שלום ומלחמה אינם עניין של קפריזה. אין כורתים שלום בגלל זה שאנשים אוהבים שלום, ואין יוצאים למלחמה בגלל זה שאנשים אוהבים להרוג אחד את השני. יוצאים למלחמה מתוך חשבון, ועושים שלום מתוך אינטרסים. הואיל ושלום צריכים לכרות שנים, לא מספיק שאני אומר: נחוץ לנו שלום. השאלה היא, האם הוא נחוץ לצד השני."


מאחר והשלום אינו חיוני למדינות ערב, המשמעות היא, שעל ישראל לשלם מחיר עבור השלום – החזרת הפליטים ותיקוני גבולות. מחיר כזה הוא בלתי נסבל עבור ישראל:

"בשעה זו, אילו הגענו לשלום, היה זה מוכרח להיות שלום אנטי ישראלי. שלום שרק צד אחד מעונין בו באופן חיוני. בעד שלום כזה מוכרח לשלם הצד שהוא המעוניין, והמחיר מוכרח להיות מחיר העושה את השלום כדאי לצד שאיננו מעונין בו באופן חיוני."
"המסקנה שלי, שאנחנו חיים עכשיו בתקופה בה אסור לנו לבקש הכרעות והסדרים סופיים. כי כל הכרעה והסדר סופי בהכרח יהיו על חשבוננו ובניגוד לאינטרסים שלנו. הריצה אחרי הסדר איננה יכולה להוליד הסכם טוב".


דברים אלו משקפים את מדיניות ישראל בתקופה שעד מלחמת ששת הימים. למעשה, ספק אם מדיניות זו נוסחה אי פעם בצורה בהירה וקוהרנטית כל כך. ואולם, בנקודת זמן אחת סטתה ישראל מהקו אותו התווה לבון:

"שואלים: ובכן מה? אתה מציע מלחמת כיבוש? אני אומר בפירוש לא! אינני מציע מלחמת כיבוש. אמרתי כי שלום אין עושים מתוך סנטימנט, ומלחמה אין עושים מתוך צהלה. עם דמוקרטי נכנס למלחמה רק שאין לו שום מפלט אחר. זו הסיבה מדוע כל עם דמוקרטי נכנס למלחמה בלתי מוכן. עם דמוקרטי נכנס למלחמה רק כאשר הרוב המכריע מגיע למסקנה שאין לו כל מוצא אחר."
"אינני מציע מלחמה, כי מלחמה לא מנהלים מתוך חדווה וגיל. מלחמה עושים במצב בינלאומי הנותן סיכויים להצלחה. מלחמת העצמאות נתנה תוצאה כפי שנתנה בגלל כושר הלחימה של היישוב, אך גם בגלל המצב הבינלאומי. ברית המועצות הייתה מעונינת לגרש את הבריטים. באמריקה דעת הקהל הייתה ברובה המכריע אתנו. אפילו באנגליה דעת הקהל הייתה מפוצלת. התוצאה הייתה שגבורת המלחמה לא נפגשה עם אופוזיציה מלוכדת. אינני מציע מלחמה, מפני שאותה סיטואציה בינלאומית שאומרת כי שלום יהיה לרעתנו גוזרת שגם מלחמה עלולה להיגמר נגדנו, ולא בגלל שכוח הערבים עולה על כוחנו."


כאמור, שנה וחצי אחר שנאמרו הדברים יצאה ישראל למלחמה "יש ברירה" בסיני. למרות ניצחון מכריע בשדה הקרב, נאלצה ישראל בלחץ המעצמות לסגת מכל השטחים אשר כבשה.

לאחר מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים יצרה מציאות מדינית שונה לחלוטין מזו שניתח לבון בשנות החמישים. כעת היו בידי ישראל קלפי מיקוח משמעותיים ואף עומק אסטרטגי יחסי. לבון עמד מייד על הבעייתיות הכרוכה בשליטה באוכלוסיה ערבית גדולה. בראיון לעיתון "דבר" בנובמבר 1968 הסביר לבון:

"אין אנו רוצים, וגם אסור לנו לשלוט באחרים. לא באנו לארץ כדי להשתלט על גוי אחר, אלא באנו כדי להימלט מהגורל הארור של עם-מיעוט, שבו שולטים ורודים אחרים. שלטון על אחרים משחית את השליטים. מלחמתנו לעבודה עברית הייתה מושתתת על עיקרון זה – לא לשלוט באחרים, לא להיות תלויים באחרים בחיינו, בפרנסתנו, בהווייתנו."

"אם האידיאל של לוחמי שלמות הארץ יתגשם, האם תישאר מדינת ישראל מדינת יהודים?"
"בדרום-אפריקה וברודזיה אין מעניקים זכות בחירה לכושים. האם זה מבטל את האיום המתמיד שעצם קיומה של אוכלוסיה זו מאיים על מדינות אלה? גם למדינות אלה יש צבא טוב המצויד במיטב הנשק. האם קיום הצבא הזה, ההגליות והריסת הבתים, משנים את העובדה שמדינות אלה תלויות על בלימה ומבחינה היסטורית הן נידונות לחיסול משטריהן"?

לבון הכיר כמובן בכך שמבחינה צבאית הקווים החדשים נוחים הרבה יותר להגנה לעומת קו שביתת הנשק מ-1949, אך את מושג הביטחון הלאומי העדיף להגדיר בהקשר רחב הרבה יותר. בראיון שהעניק לטלביזיה הישראלית ב-12.12.1968 פרש לבון את תפיסתו:

"השאלה היא מה רצוי לנו יותר, מבחינת חשבוננו הלאומי לטווח ארוך: להחזיק בכל – ואני מדגיש את המילה בכל – השטחים, או - מבחינת עתידנו כמדינה יהודית וגם מבחינת ביטחוננו לטווח הארוך – להשתחרר מחלק גדול של מעמסת הטריטוריה המאוכלסת בצפיפות על ידי המוני ערבים?".
"מבחינת הביטחון השוטף – טרור, כנופיות – גם ישיבתנו על הירדן איננה מונעת את הסכנות האלה. אם המדובר בביטחון יסודי – במקרה ותפרוץ מלחמה – אז התזה שלי היא, שהביטחון האמיתי תלוי בזהות העם והארץ שבתוכה הוא יושב. עצם קיום המוני ערבים בתוך ישראל הוא גורם אנטי-ביטחוני ממדרגה ראשונה. ואם אנחנו משתחררים מחלק ניכר של המעמסה הזאת – אין אנחנו מוותרים. אנחנו משתחררים מעול שאיש מאתנו לא יודע איך להתגבר עליו."


ניתוחו זה של לבון היה חריג באותם הימים שהתאפיינו באופוריה והתעלות משיחית. אך מה שהפך את גישת לבון לייחודית באמת (ולכזו שהקדימה את זמנה בשנות דור) היה הפתרון המעשי שהציע, אשר חרג מהנוסחה השכיחה של "שטחים תמורת שלום". לבון, שלא צפה שלום בעתיד הנראה לעין, הצביע על כך שדווקא הנוסחה הפשרנית, כביכול, דוחה את ההכרעה בשנים רבות ומקבעת מציאות לא רצויה. באותו ראיון טלביזיוני מדצמבר 1968 הציע לבון מוצא מקורי:

"היות ואינני מייצג לא את הממשלה ושום מפלגה, אני חופשי להעלות על הדעת אפשרות אחרת, שאני קורא לה "הסדר חד-צדדי ישראלי". משמע שאנחנו נסוגים לאותם קוים שמבחינת האינטרסים החיוניים ביותר שלנו הם הכרחיים לביטחוננו וקיומנו, מבלי לחכות להסכמת הערבים, ומבלי לחכות ל"דגדוגים" מצד מעצמות שונות."

לבון ביטל את החשש מפני הואקום שיוצר בעקבות הנסיגה החד צדדית, וצפה השתלטות ירדנית מחודשת על שטחי הגדה המערבית שיפונו.

ההחמצה ההיסטורית

דבריו של לבון – הדמות הציבורית הראשונה שהעלתה את הנסיגה החד צדדית – עוררו סערה ציבורית. לבון הואשם בבגידה, ואישים בולטים בצמרת המדינה הסתייגו מדבריו. למרות זאת, לבון עמד על דעתו וטען שהשטחים הם "פצצת שעון עצומה, שישראל התיישבה עליה, ואחר כך איש לא יוכל לפרק אותה". לבון גם הזהיר כי אם לא יעוצבו תיקוני גבול מייד, התוצאה תהיה, בסופו של דבר, נסיגה לקו הירוק ובנסיבות פחות נוחות לישראל.

במבט לאחור, העיתוי שבו הציע לבון את תוכניתו היה חלון הזדמנות נדיר ומימוש הרעיון בימינו (ה"התנתקות" וה"התכנסות") מלווה בנתוני פתיחה קשים בהרבה. ב-1968 היתה ישראל בשיא עוצמתה ונהנתה מדימוי של "בלתי מנוצחת" כך שנסיגה מעין זו היתה מתבצעת מעמדת כוח. אש"ף והלאומיות הפלסטינית היו עדיין גורמים שוליים, וממלכת ירדן היתה משתלטת בנקל על השטחים המפונים שבאותה עת לא היו בהן כל התנחלויות.

ישראל יכולה היתה להפיק את מיטב הרווחים ממלחמת ששת הימים: תיקוני הגבול הרצויים לה היו מתבצעים תוך הסכמה שקטה עם ירדן, והמציאות בשטח היתה הופכת אותם לבלתי הפיכים. בה בעת היו נחסכות תופעות שליליות כמו התבססות המשק הישראלי על עבודה ערבית זולה ופלסטיניזציה של ערביי ישראל.

לראש הדף

 
חייו ופועלו
על פנחס לבון
ביוגרפיה אישית
בשם אומרם