top of page

במשך שנים אחדות רחשה פרשת מצרים על אש קטנה מתחת לפני השטח כאשר איש מהממונים על מערכת הביטחון אינו מעוניין בחקירתה. אפשר שמצב עניינים זה היה נמשך אלמלא פגישה שנערכה בפברואר 1960. בעקבותיה באו החקירות המוסמכות הראשונות שהניבו מסקנות חד משמעיות. אחר כך יצאה ה"פרשה" ברעש גדול אל אוויר העולם.

עדות יוסי הראל


האיש ששבר את קשר השתיקה היה יוסי הראל, קצין מילואים בעל עבר בטחוני מפואר שהחליף את בנצור בפיקוד על יחידה 131 בתחילת שנת 1955. דבר הזיופים ועדויות השקר נודע לו מיד כשנכנס לתפקידו אך במשך שנים שמר זאת בסוד. אחרי שחרורו מצה"ל סיפר על הידוע לו לשר פנחס ספיר שפנה ב-1958 לבן-גוריון בתביעה לחקור מחדש את הפרשה, אך בן-גוריון השיב פניו ריקם. בתחילת שנת 1960 עלה בידי ספיר לשכנע את הראל להעיד בפני לבון על הידוע לו. השניים נפגשו ב-4.2.1960 בביתו של לבון, ועדותו של הראל נרשמה.


הראל העיד כי:

  • כשנכנס לתפקידו נאמר לו כי עליו להתרכז בבניית היחידה מחדש ולא להתעניין יותר מידי בעבר. למרות זאת הגיעו אליו ידיעות על מעשים בלתי כשרים שנעשו.

  • מארכיון היחידה נעלם כל החומר המבצעי הנוגע לפעולה במצרים.

  • היחידה הטכנית של אמ"ן עסקה בשינוי מסמכים הנוגעים לפעולה במצרים. שינויים אלו לא נעשו בצינורות המקובלים, אלא בחופזה ובאישון לילה.

  • מפי יהושפט הרכבי, הוא שמע על שליחותו של סא"ל אלמוג, שנועדה להדיח את אלעד לעדות שקר.

  • אברי אלעד סיפר לו כי תאם עדויות עם גיבלי ובנצור לפני הופעתו בועדת אולשן-דורי.

הראל נקב בשמות האנשים שיש לדעתו לחקור על מנת לחשוף את האמת, והתחייב להעיד על הידוע לו בפני כל גוף ציבורי מוסמך.


חקירת בן דוד


עדותו של הראל הייתה הסדק הראשון בחומת הקנוניה - לראשונה הייתה בידי לבון עדות מהימנה המוכיחה כי נפל קורבן למעשים פליליים של בכירים באמ"ן. אחרי שהחלים ממחלה ממושכת נפגש לבון עם בן-גוריון (ב-5.5.1960), מסר לו את עדות הראל ותבע חקירה. בן-גוריון, שכבר ידע אודות העדות החדשה מפי פנחס ספיר, הטיל את החקירה על שלישו הצבאי חיים בן דוד (המכונה חב"ד).


חב"ד לא התמהמה: תוך ימים ספורים הוא ראיין את יוסי הראל ומספר קצינים באמ"ן, וכבר ב-10.5.1960 הגיש את מסקנותיו לבן-גוריון. בחקירת חב"ד נחשף כי זיופי מסמכים נעשו ביחידה הטכנית של אמ"ן בשעות הלילה תוך עקיפת מפקד היחידה, ובניגוד לנהלים. בין השאר צוין בדו"ח חב"ד כי "אחד הקצינים שהופיע בלילה ודרש לבצע הפעולה היה אל"מ בנימין גיבלי, שכיהן אז כראש אמ"ן". בזאת לא תמה עבודתו של חב"ד: הוא גבה עדות גם מקצין נוסף ששהה בחו"ל, וב-15.7.1960 הגיש דו"ח נוסף לבן-גוריון, אותו סיכם במילים: "אמנם בוצעו שינויים במסמכים באגף המודיעין של צה"ל אחרי כשלון מצרים".
חקירת בן-דוד קשרה ישירות את גיבלי לזיופי המסמכים.

לצפייה במסמכי החקירה (2 דפים):
 

פריצת הדרך

בתוך חודשיים קיבל אפוא בן-גוריון שני דו"חות משלישו הצבאי הנאמן עליו המצביעים על פעילות בלתי כשרה באמ"ן, תוך הפנית אצבע מאשימה כלפי בנימין גיבלי באופן אישי. אולם, בניגוד לחובתו כשר ביטחון, ובניגוד לחובתו המוסרית ביחס ללבון, בן-גוריון לא נקף אצבע. הוא לא עדכן את לבון ביחס לממצאי חב"ד, ולא נקט בהליכים כלפי קציני צה"ל שסרחו. דו"ח חב"ד שכב במשרדו של בן-גוריון כאבן שאין לה הופכין עד שהתפוצצה הפרשה בסוף ספטמבר.


פסק הדין במשפט אלעד


ההתפתחות הבאה בפרשה ארעה באוגוסט 1960 וממנה כבר לא יכול היה בן-גוריון להתעלם: בית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות הנשיא, הד"ר בנימין הלוי, הרשיע את אברי אלעד בקיום מגע עם סוכן זר, ודן אותו לשתים עשרה שנות מאסר. במהלך המשפט העלה אלעד את פרשת עדות השקר שלו בועדת אולשן-דורי, תוך ניסיון לנצל אותה לטובתו. הוא טען כי הוא נעצר באשמת שווא, על מנת למנוע ממנו לחשוף את הקנוניה נגד לבון בה נטל חלק. בית המשפט דחה את טיעונו בכל הנוגע לנסיבות מעצרו, אך אישר את גרסתו בדבר עדויות השקר.


השופטים לא הסתמכו רק על עדותו של אלעד, אלא גם על עדותו של סא"ל מרדכי אלמוג: בהיותו תחת שבועה הודה אלמוג בשליחות לפאריס, במהלכה הדיח את אלעד לעדות שקר על פי הנחיית גיבלי. בפסק הדין נאמר: "הנאשם הוכיח את נכונות גרסתו, כי אכן לפי שידולם של שני המפקדים הנ"ל (גיבלי ובנצור) מסר עדות שקר בפני ועדת אולשן, וכן שיקר לרמטכ"ל ושר הביטחון; די להצביע על העדויות של סא"ל מרדכי אלמוג ומשה אברהמוביץ התומכות לכאורה בגרסת הנאשם. ברם, אין ולא כלום בין פרשה זאת ובין האשמת הנאשם בעבירות הנידונות". פסק דין זה אושר אחר כך בבית המשפט העליון.


ב-19.8.1960 נפל, איפוא, דבר: חקירה משפטית של הגוף המוסמך ביותר במדינה – בית המשפט – קבעה כי קנוניה, בראשות בנימין גיבלי, נרקמה נגד פנחס לבון.


ועדה נוספת...


פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינו של אברי אלעד הונח על שולחנו של בן-גוריון. במקום לעשות את המתחייב – לסלק את גיבלי משורות צה"ל ללא דיחוי – בחר בן-גוריון להקים ועדת חקירה צבאית, בראשה הועמד שופט בית המשפט העליון חיים כהן. הועדה הוקמה באמצע ספטמבר, בעת שלבון שהה בחופשת החלמה בשוויץ. ללבון נודע על הקמת הועדה והוא רשם לפניו כי שוב נמנע בן-גוריון מלקיים את חובתו המוסרית והחברית כלפיו.


בסוף ספטמבר חזר לבון ארצה, ונועד עם בן-גוריון במה שתהיה הפגישה האחרונה ביניהם. בינתיים החלה ועדת כהן בעבודתה.

bottom of page