​

בחודש אוקטובר 1960 מצאה עצמה לפתע מדינת ישראל בסערה פוליטית חסרת תקדים, כשהגילויים על שהתרחש מאחורי הקלעים של מערכת הביטחון זעזעו את אמות הספים. קטיעת הדיונים בועדת החוץ והביטחון ודחיית "נוסחת שרת" גלגלו את הפרשה לפתחה של הממשלה. על הפרק עמדו שתי אופציות: הקמת ועדת חקירה "משפטית" כעמדת בן גוריון או כינון ועדת שרים לבדיקת הנושא – המסלול שהועדף על ידי רוב חברי הממשלה.

על רקע אירועי העתיד בהם הפך בן גוריון את עניין "הועדה המשפטית" לעיקרון מקודש המצדיק הפלת ממשלות ראוי לציין כי היה זה בהחלט בתחום סמכותו להקים ועדה מעין זו בכל רגע נתון בשנים 1955-1960 אך עובדה היא שלא נקט שום צעד מעשי בכיוון זה.

"ועדה משפטית" מול ועדת שרים

החוק שהיה נהוג בימי ראשית המדינה לא הכיר כלל את המושג של "ועדת חקירה משפטית". על פי החוק דאז היה בסמכותו של ראש הממשלה או בסמכות הממשלה כולה להקים ועדת חקירה בה יכהנו זה לצד זה שרים ו/או שופטים. נראה כי כוונת בן גוריון היתה לוועדה המורכבת כולה ממשפטנים, אשר יתמקדו בשאלה אחת ויחידה: "מי נתן את ההוראה?" עובדה ראויה לציון היא כי בן-גוריון לא עמד על הקמת הועדה (אותה יכול היה להקים אף ללא החלטת ממשלה) בתוקף האופייני לו וגם לא העמיד את הצעתו להצבעה. נראה כי הוא פעל כאותו פרקליט ממולח, המכין לעצמו מראש עילה לערעור אם פסק הדין לא יימצא חן בעיניו.

לבון שלל זאת בתוקף: לאחר ששורה ארוכה של חקירות משפטיות על ידי גורמים שאין מוסמכים מהם (בית משפט, שופט עליון, היועץ המשפטי לממשלה) הוכיחו את צדקתו הוא לא ראה כל טעם בחקירה נוספת. הטכסיסים שנקט בן גוריון עם מסקנות ועדת כהן וחוות הדעת של היועץ המשפטי המחישו היטב את חוסר תום הלב שלו בפרשה כולה, ולבון הבין כי ועדת החקירה שהוא מציע אינה אלא תרגיל נוסף כדי למנוע את זיכויו. מצד שני גרס לבון כי התגלו בפרשה לא מעט עיוותים שהם נושא לבדיקה ציבורית: השימוש במנגנון השב"כ לצרכים פוליטיים ובכללם מעקב אחריו ואחרי תומכיו, השימוש בצנזורה הצבאית למנוע ממנו להביא את דבריו בנושאים מדיניים לידיעת הציבור, והאיומים שהופנו מצד המנגנון כלפי תומכיו.

הממשלה בחרה בדרך הביניים של הקמת ועדת חקירה על פי חוק המורכבת משרי הממשלה. היו לכך תקדימים: אחרי מלחמת סיני חקרה ועדה של שלושה שרים את פרשת כפר קאסם, וניקתה את הדרג המדיני (וכן את הרמטכ"ל דיין) מכל אשמה. שרי הממשלה לא ראו שום סיבה מדוע עליהם לברוח מאחריות, ולגלגל נושא ציבורי מובהק לפתחה של המערכת המשפטית. דווקא היותם פטורים מסד הפרוצדורה המשפטית והפורמליזמים של דיני הראיות איפשרה להם להסתמך על השכל הישר ולהבחין בין עיקר וטפל.

הרכב הועדה

הרכב הוועדה כלל שבעה שרים משש מפלגות שונות ומכאן כינוייה. בראש הוועדה עמד שר המשפטים פנחס רוזן - משפטן "יקה" קפדן בעל מוניטין ללא רבב הנחשב למייסדה של מערכת המשפט הישראלית. מעמדו המשפטי והמוסרי של רוזן היה כשל שופט מבית המשפט העליון. אדם מנוסה נוסף בוועדה היה שר המשטרה בכור שיטרית, מי שכיהן כחוקר משטרה וכשופט בימי המנדט הבריטי. גם היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, נטל חלק פעיל בעבודת הוועדה ועל כן אין כל בסיס לטענה כי הוועדה הייתה חסרת כישורים משפטיים. מאידך, אין ספק כי לועדה היה מעמד ציבורי, שנבע בין היתר מאישיותם של חבריה, כולם בני דור הנפילים של הקמת המדינה (החברים הנוספים בה היו השרים לוי אשכול, יצחק בן אהרון, ישראל ברזילי, משה חיים שפירא ובנימין מינץ).

בכתב המינוי שלה הוטל על הועדה לעיין בכל חומר הפרשה ולהביא המלצותיה לממשלה. יו"ר הוועדה, שר המשפטים פנחס רוזן, הבהיר לציבור מייד עם כינון הוועדה כי הוועדה רשאית להגיע למסקנה בשאלה "מי נתן את ההוראה" אם תמצא שהעדויות לכך הינן חותכות וחד משמעיות. עובדה זו הייתה ידועה לבן-גוריון אך הוא לא הביע שום התנגדות – כנראה משום שציפה כי מסקנות הועדה לא יסירו את ענן החשדות מעל לבון. בפועל, למרות הסתייגויותיו של בן גוריון מהרכבה, הועדה אימצה את השקפתו וצמצמה את החקירה לשאלת האחריות הישירה למתן ההוראה.

הועדה בפעולה
 

ועדת השבעה החלה לפעול ב-3 לנובמבר 1960 וקיימה סדרת דיונים אינטנסיביים במהלך השבועות הבאים. הועדה למדה את כל החומר הרלבנטי שהניבו החקירות הקודמות ובכללן גם את דו"ח ועדת כהן. חברי הועדה הסכימו כי אין טעם בחקירה מחודשת של עדים שכבר העידו בפני גופי חקירה קודמים, ולפיכך לא זומנו לבון או גיבלי להעיד. אך הועדה פנתה אל גיבלי ואיפשרה לו - ולו בלבד - להגיש לעיונה כל חומר שהוא היכול לתמוך בעדותו כפי שנמסרה בזמנו לועדת אולשן-דורי. גם הפעם דחה גיבלי את האפשרות הנדיבה (שכזכור הוצעה לו גם על ידי ועדת כהן) שניתנה לו ועורך דינו הודיע כי למרשו אין דבר להוסיף מעבר לעדותו הקודמת.

לאחר שלב לימוד החומר התעוררו חילוקי דעות בין חברי הועדה. רובם סברו כי די בחומר המונח לפניהם כדי לנקות את לבון מהאחריות למתן ההוראה. כך, למשל, גרס יצחק בן אהרון כי די בזאת שהוכח מעל לכל ספק שההוראות להפעלת הרשת ניתנו במאי 1954, ושאין איש אשר מייחס ללבון מתן הוראות במועד מוקדם זה – כדי להוכיח צדקתו של לבון. היו"ר רוזן דגל בקו שמרני יותר: בטרם תפסוק הועדה את דינה יש להשלים את אותן החקירות עליהן המליצה ועדת השופט כהן.

היועץ המשפטי לממשלה נשלח אפוא לחקור את דליה כרמל, מי שהייתה בשנות החמישים מזכירתו של גיבלי, ובהוראת מפקדיה בצעה במו ידיה מעשי זיוף רבים. כרמל, שבאותם שנים התגוררה בשליחות משרד החוץ בארצות הברית, זומנה לפאריס. הסביבה המבודדת והמנוטרלת מלחצים הקילה על האוזנר לחלץ מפיה את האמת: כרמל הודתה בזיוף מסמכים, ובעיקר בזיוף המכתב המפורסם מגיבלי לדיין, עליו הסתמכה ועדת אולשן-דורי בפסק התיקו שלה.