מפא"י נגד "מן היסוד"

עסקני מפא"י, ובראשם ראובן ברקת ושרגא נצר, חשו מאוימים על ידי קבוצה אידיאולוגית כזו. כל האמצעים היו כשרים על מנת לחבל בפעילותה של "מן היסוד": סניפי מפא"י נסגרו בפני אנשי "מן היסוד", וכאשר הוזמן לבון לדבר בפני עיתונאים "פוצץ" האירוע על ידי בריונים תומכי בן-גוריון. חברות מסחריות נמנעו מלפרסם בביטאון "מן היסוד" מחשש שיבולע להן, ואף היה מי שניסה להוציא את אנשי "מן היסוד" ממפא"י. הייתה זו, למעשה, הדחה שנייה: החלטת מרכז מפא"י בפברואר 1961 התייחסה רק לכהונתו של לבון כמזכיר ההסתדרות ברגע נתון. עתה הפכה ההדחה, בלחצו של בן-גוריון ובביצועם של עושי דברו, לבלתי מוגבלת בזמן.

כאשר פרש בן-גוריון מראשות הממשלה, ולוי אשכול נתמנה למחליפו, נעשו מספר ניסיונות מהוססים להחזיר את לבון ותומכיו לפעילות במפלגה. אחרי הכל, רוב אנשי מפא"י הכירו בכך שמדובר בקבוצה ערכית, שהחרמתה פוגעת במפא"י יותר מאשר באנשים עצמם. כשנערך במאי 1964 כנס של "מן היסוד" בחולדה, שיגר אשכול מכתב ובו פיסקה לפיה החלטת ההדחה אינה רלבנטית עוד.

מכתב זה עורר את זעמו של בן-גוריון, ובפני אשכול וראשי מפא"י עמדה הברירה: להיכנע שוב לתכתיביו של בן-גוריון ולהקריב את אנשי "מן היסוד", או לעמוד על דעתם ולהסתכן בקרע עם בן-גוריון. אשכול בחר בדרך הראשונה, וחזר בו מ"מכתב חולדה". לבון הבין כי ראשי מפא"י לעולם יעדיפו לשלם לבן-גוריון בליטרת הבשר שלו, ואנשי "מן היסוד" עזבו את מפא"י.

סוף דרכה של "מן היסוד"

בהעדר אמצעים כספיים לא יכלה "מן היסוד" להתקיים כמסגרת מפלגתית. במהלך שנת 1964 גם נסגר הדו-שבועון "מן היסוד" לאחר שלוש שנים בהן הופיע: למרות שלבון זכה לתמיכה ציבורית רחבה, פנה העיתון למכנה משותף גבוה במיוחד, וקהל הקוראים היה מצומצם. בהעדר מפרסמים לא ניתן היה להמשיך ולקיימו.

בינתיים החריף הקרע בין אשכול לבן-גוריון, בין היתר על רקע שאיפת אשכול להקים "מערך" משותף עם "אחדות העבודה". בנסיון נואש לפייס את בן-גוריון דרשו נציגי מפא"י התחייבות מוקדמת שלבון לא ייכלל ברשימה המשותפת מטעם "אחדות העבודה". לבון ראה בהקמת המערך צעד חשוב, ועל כן עודד את תומכיו להצטרף למערך על בסיס אישי, בעוד הוא נותר בחוץ. בכך הגיעו ארבעים שנה של פעילות ציבורית אל קיצן.