top of page

"עסק ביש" במצרים


"פרשת לבון" נולדה מתוך ה "עסק ביש" – כישלון של סדרת פעולות חבלה שבוצעו על ידי רשת של חיל המודיעין הישראלי על אדמת מצרים. הרשת הוקמה בשנת 1952 ואנשיה היו צעירים יהודים תושבי מצרים. בסוף מאי 1954 נשלח אברי אלעד ליטול פיקוד על הרשת ולהפעילה בסדרת מעשי חבלה כדי לסכסך בין מצרים ומעצמות המערב. פעולות החבלה (שלא היו אלא הנחת פצצות תבערה פרימיטיביות שלא גרמו לנפגעים בנפש) בוצעו בקהיר ואלכסנדריה החל מ-2 ביולי 1954. הפעולה השלישית ב 23 ליולי נכשלה ואנשי הרשת נעצרו בזה אחר זה חוץ ממפקדם אברי אלעד שנמלט בנסיבות מעוררות חשד. שלטונות מצרים החליטו לקיים משפט ראווה נגד העצורים ובינואר 1955 הועלו לגרדום שמואל עזר וד"ר משה מרזוק. ששה נאשמים נוספים נדונו למאסר ממושך ואילו מקס בינט (סוכן ישראלי נוסף שפעל במצרים) התאבד במהלך המשפט.

מי נתן את ההוראה?

הגוף שנשא באחריות לכשלון החמור היה אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) אולם ראשו, אל"מ בנימין גיבלי, השתדל לטשטש הן את נסיבות המפולת והן את זהות יוזמי הפעולה ההרפתקנית. בלחצו של הרמטכ"ל משה דיין כתב גיבלי דו"ח ב 1 לנובמבר ובו טען לראשונה כי מי שיזם את הפעולה במצרים היה שר הבטחון פנחס לבון שביום 16 ביולי 1954 זימן אותו לביתו ונתן לו בארבע עיניים את ההוראה להפעיל את הרשת במטרה לעכב את פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. תאריך זה היה נוח מאוד לדיין ששהה באותם ימים בחו"ל אך לא התיישב עם העובדה שרוב הפעולות במצרים בוצעו לפני המועד בו נתן כביכול לבון את ההוראה. אף על פי כן דבק גיבלי בגירסת ההוראה מלבון ב 16 ביולי עד יום מותו.

דו"ח גיבלי הדהים את לבון אך משעמד על הסתירות הרבות בו ובהיותו משוכנע בצדקתו פנה אל ראש הממשלה משה שרת בבקשה לא שגרתית: לקיים חקירה בלתי תלויה אשר תכריע בין גרסת גיבלי לגרסתו שלו על פיה כל הפעולות במצרים בוצעו שלא בידיעתו.
 

קיצור תולדות "הפרשה"

גם בחלוף 50 שנה אין ביכולתו של גיבלי ליישב את הסתירות

videoplayback
צפייה בסרטון

תיקו בועדת אולשן דורי

 

שרת נענה לדרישת לבון וכונן ועדת חקירה חשאית (ישראל הרשמית התכחשה למעשי החבלה במצרים) ובה שני חברים: נשיא ביה"מ העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. העד הראשון היה פנחס לבון עצמו שפרש את גרסתו בצורה כה משכנעת עד כי על פי עדותם נטו חברי הועדה לראות את הענין כסגור. כשעמד גיבלי על חומרת מצבו החליט לנקוט באמצעים פליליים: הוא כפה על פקודיו לשנות דוחות קודמים ולהעיד בוועדה כי פעולות הרשת החלו רק ב 23 ביולי 1954 ובמקביל העלים כל מסמך שסתר טענה זאת. בנוסף המציא לועדה העתק של מכתב (שכיום ידוע בוודאות שהיה מעשה זיוף) ששלח לרמטכ"ל בתאריך 19 ליולי ובו פסקה ש "על פי הוראתו של לבון" הכניס לפעולה את האנשים במצרים. גיבלי גם הסתייע רבות בעדויות אופי שליליות על תפקודו של לבון שנתנו משה דיין ובמיוחד שמעון פרס שחתרו בגלוי להדחת השר ולחזרתו של בן גוריון למשרד הבטחון.

מפקד היחידה שביצעה את החבלות מתאר כיצד נרתם להפללת לבון

laguna 5
צפייה בסרטון

מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131:

"הוא [בנימין גיבלי] הודיע לי ככה: העניינים התחדדו. אתה יכול להחליט לאן אתה שייך: אתה הולך איתנו או אתה הולך איתם? ... החלטתי שאני אעזור לבנימין להעביר את הגרסה הזאת כך שזה לבון נתן את הפקודה ולא [מבצע ש] נולד בינינו"

במצב עניינים זה החליטו אולשן ודורי שלא להכריע איזו משתי הגרסאות שהוצגו בפניהם היא הנכונה. התיקו ערער קשות את מעמדו של לבון בקרב חבריו לממשלה ולמפלגה ובפברואר 1955 הגיש את התפטרותו.

הקנוניה מתגלית אך לא נחקרת

עד מהרה החלו להחשף פרטים מהקנוניה שרקם גיבלי: מחליפו בראשות אמ"ן, יהושפט הרכבי, דיווח כבר במאי 1955 כי זיופים מקיפים נעשו בחומר שהוגש לועדת אולשן-דורי אולם הממונים עליו - הרמטכ"ל דיין ושר הבטחון בן-גוריון - לא יזמו חקירה בנושא. אישים שונים אשר ידיעות אודות הקנוניה הגיעו עליהם ובהם ישראל גלילי, גולדה מאיר ופנחס ספיר, פנו אל בן גוריון לחקור מחדש את פרשת מצרים אך הוא השיב את פניהם ריקם.

התפתחות דרמטית אירעה בשנת 1957 עם מעצרו וחקירתו של אברי אלעד באשמת מגעים עם אנשי המודיעין המצרי. אז עלה לראשונה החשד כי אלעד שימש סוכן כפול כבר ב 1954 והסגיר את פקודיו לידי המצרים אך בהעדר ראיות חותכות לכך נשפט על עברות קלות יותר. בעת חקירתו בשב"כ התוודה אלעד על תפקידו המרכזי בקשר נגד לבון. גם גילוייו של אלעד לא הביאו לפתיחת חקירה מחודשת אודות "עסק הביש" ולפנחס לבון עצמו לא נמסר על גילויי אלעד ואפילו לא על מעצרו.

לבון פותח במאבק לטיהור שמו

במשך חמש שנים דומה היה כי פרשת מצרים נשתכחה לחלוטין אולם פנחס לבון, שמ- 1956 כיהן כמזכיר ההסתדרות, לא ידע מנוח לנפשו. בפברואר 1960 נפגש לבון בביתו עם קצין בכיר לשעבר באמ"ן שידע אודות זיופי המסמכים והיה מוכן להעיד על כך. מכאן החלו הדברים להתגלגל במהירות: לבון מסר את עדותו של הקצין לידי בן גוריון וזה הטיל על מזכירו הצבאי, אל"מ חיים בן דוד, לחקור בדבר. חקירת בן דוד העלתה כי אכן זויפו מסמכים הקשורים בכשלון במצרים. באוגוסט 1960 הורשע אברי אלעד בפגיעה בביטחון המדינה אך בית המשפט קבל את גרסתו שמפקדיו הדיחו אותו למסור עדות שקר בועדת אולשן-דורי. פסק הדין הוליד ועדה צבאית פנימית בראשות השופט חיים כהן, אך לבון קץ בענויי הדין: לדעתו די היה במה שהתגלה עד כה כדי לשמוט את הבסיס לפסק התיקו וממילא לטהרו מאשמה. בן גוריון דחה את פנייתו ולבון החליט לפרוש את סיפורו בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת.


זיכוי והדחה

הדיונים בועדת החוץ והבטחון חוללו סערה בדעת הקהל וציינו את מעבר ה"פרשה" למישור הפוליטי. בן גוריון ראה בעצם חשיפתם של מעשים פליליים של קצינים פגיעה בכבודו של צה"ל ומכאן ואילך גילה עוינות אישית הולכת גוברת כלפי לבון. זעמו גבר עם פרסום מסקנות ועדת כהן שקבעה חד משמעית כי ההוראה לפעול במצרים הועברה כבר במאי 1954 ואימתה את כל החשדות על עדויות שקר מתואמות (בעקבות המסקנות הופסק שירותו בצה"ל של גיבלי).

בפומבי טען בן גוריון שרק "ועדה משפטית" (מושג שלא היה מוגדר אז בחוק) תוכל לטהר את לבון אך לא נקט ביוזמה כלשהי להקמת גוף מהסוג שהטיף לו. בגבור המהומה הפוליטית הוחלט להעביר את הטיפול לועדת שרים מיוחדת היא "ועדת השבעה". את הנדבך האחרון סיפק היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר אשר בשליחות הועדה חילץ ממזכירתו של גיבלי הודאה בדבר זיוף מכתב מכריע. ועדת השבעה פסקה פה אחד כי ה"עסק ביש" בוצע ללא ידיעתו של לבון.

המזכירה של גיבלי מודה בזיופים

Zeus4
צפייה בסרטון

דליה כרמל, מזכירת ראש אמ"ן:

"השינוי היה במכתב מתאריך 19 ליולי 1954 שנשלח למשה דיין. המכתב היה בן שני דפים ואת הדף השני הדפסתי מחדש ובתוכו לקטע אחד הכנסנו את המילים 'לפי הוראתו של לבון' שלא היו קודם באותו מכתב"

מסקנות "השבעה" אושרו על ידי הממשלה והכנסת אולם אז הדהים בן גוריון את מפלגתו בהודיעו על התפטרותו. כשהתברר שהדרך היחידה לרצות את בן גוריון היא סילוקו של לבון התכנס מרכז מפא"י לישיבה דרמטית ביום שבת 4.2.1961 (שזכתה לכינוי "שבת ההדחה") בה הוחלט ברוב דחוק והדיח את לבון לאלתר מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות.

bottom of page