בויכוח על השילומים

​

בראשית שנת 1952 הגיעה ממשלת ישראל להסכם השילומים עם ממשלת גרמניה, על פיו ישלמו הגרמנים פיצויים עבור הרכוש היהודי שנשדד תחת השלטון הנאצי. הדיונים בכנסת ובציבוריות הישראלית הגיעו לנקודת רתיחה, ובנין הכנסת נרגם באבנים על ידי מפגינים שארגנה תנועת "חרות". על רקע זה בולט במיוחד נאומו של לבון, שהיה שקול ונעדר התלהמות.

לבון הצביע על כך שלראשונה בהיסטוריה אילו שפגעו ביהודים גם משלמים להם פיצויים, ולו חלקיים. היה בכך, לדעתו, משום הכרה בריבונות הישראלית ובזכותה המוסרית והמשפטית של ישראל לייצג את קורבנות השואה (זכות שתהיה חשובה מאוד מספר שנים אחר כך, במשפט אייכמן). לבון הצביע על כך שכבר הרצל ניהל משא ומתן עם שר הפנים הרוסי, פלאווה, מי שהיה אחראי לטבח קישינב. משא ומתן זה שיקף את הקמת התנועה הציונית כתחליף לאוסף קהילות מבודדות.

"והיתה פרשה שניה, אינני זוכר אם בשנת 1921 או בשנת 1922, פרשת ההסכם בין ז'בוטינסקי ובין סלאווינסקי, שליחו של פטלורה. ההסכם של אביו ומורו של "המזועזע עד יסודות הנפש" (בגין). ההסכם שנחתם שנתיים אחרי שנשחטו מאות אלפים באוקראינה. הם לא נשחטו באופן מדעי על פי שיטת היטלר, אבל באופן יסודי מאוד. ההסכם לא נחתם עם איזה אדנאואר – הוא נחתם עם ראש השוחטים. זה לא היה הסכם על שילומים – זה היה הסכם על שיתוף פעולה ועזרה הדדית."

 

לבון גם טען שאין לאיש מונופול לדבר בשם הנספים בשואה:
"אנו חייבים לדון בעניין זה כעם חי, המקפל בתוכו את האחריות לעבר, להווה ולעתידם של החיים היהודיים"
דבריו של לבון עשו רושם רב, לא רק בתוכנם אלא גם בנימתם, שהייתה עניינית ונעדרת התלהמות.

לבון על משפטי פראג

 

בנובמבר 1952 התקיימה סדרת משפטי ראווה בפראג בירת צ'כוסלובקיה. שורה של מנהיגים קומוניסטים, יהודים ברובם (ובהם גם פעיל מפ"ם מרדכי אורן) הודו בחברות בקשר ציוני-אימפריאליסטי נגד המשטר. למרות הנימה האנטי-ציונית והאנטישמית הפרועה של המשפטים, טענו אנשי מפ"ם בארץ שהמשפטים אינם מבוימים. לדיון בכנסת שלחה מפא"י את התותח הכבד שלה כדי שיעשה את החשבון הנוקב עם התנועה הקומוניסטית:

"לפי תמונת עולם זו של ראי עקום המשטר ההוא רשאי להסתגר מאחורי שבעה מנעולים, זוהי זכותו. אבל אסור לך, במידה כל-שהיא, להצר את צעדי חדירתו למדינות אחרות – גם זו זכותו.
לפי תמונת עולם זו מותר לו להשמיץ, לחרף, להעליל עלילות על כל אחד ואחד בעולם הזה. אבל אם אתה אומר מילה של ביקורת נגדו, זוהי השמצה, זה מעשה עויין, זוהי פגיעה במלכות שדי עלי אדמות.
לפי תמונת עולם זו המשטר ההוא רשאי לדון לא רק מעשה, אלא כל דעה שונה המתגלה בתוך הכנופיה השלטת כמעשה בגידה, ובתליה. אך מותר לו לחייב ולחנך אזרחי מדינות אחרות, גם אזרחי מדינתנו, למעשי בגידה ולנכונות לבגוד במדינתם."

לבון גם הצביע על האבסורדיות של התנהלות משפטים:

"מהי צורתו של משפט זה? אני רואה לפני משפט שאין שומעים בו כלל את קולו של הסניגור. אני רואה לפני משפט אשר כל העדים בו, בלי יוצא מן הכלל, הם אסירים נאשמים. אף עד אחד אינו חופשי, אפילו באותה מידה שבכלל יש חופש בדמוקרטיה עממית. אני רואה לפני משפט אשר בכל ימי הנאומים שנשמעו בו לא הופיעה אפילו הוכחה מטריאלית אחת. כל המשפט בנוי רק על וידויים".

"אגיד לכם עוד דבר אחד, לגמרי לא משפטי, ואם לא כבה בתוככם הזיק האחרון של תקופת "קהילתנו", עובדה קטנה זאת צריכה להכריע את כל הנוסחאות הנוקשות, המשעממות והפורמאליות. העובדה הקטנה של פניית אשת אחד הנאשמים אל אב בית הדין ביום בו עמד בעלה לפני משפט לחיים או למוות, בדרישה להחמיר בדינו...
אינני יודע אם על פי התורה המרקסיסטית – סטאליניסטית – לנינינסטית זו הוכחה משכנעת אבל בשבילי, בשביל כל אדם שנפשו טרם קפאה, העובדה הקטנה והמזעזעת היא המפוצצת את כל הפאבריקציות של הקטגוריה, את כל הוידויים ומראה באור בלהות את האופי האנטי-אנושי, האנטי-סוציאלי, את המהות המשפילה ומדכאה עד עפר את מחשבת האדם ואת תקות האדם לגאולה, המתגלה במשפט ובמשטר."