פנחס לבון
מנהיג ומדינאי ישראלי
פנחס לבון - תולדות חיים
נעורים
פנחס לוביאניקר נולד ב-12 ביולי 1904 בעיירה הקטנה קופיצ'ינצה שבחבל גליציה המזרחית (אז חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, וכיום באוקראינה). האב, יוסף לוביאניקר, היה רב ומחבר הספר "החוט המשולש", ופנחס היה הצעיר בילדיו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוגלה האב לסיביר על ידי השלטונות הרוסים, ומצבה הכלכלי של המשפחה – שלא הייתה עשירה עוד קודם לכן - הדרדר. בשנת 1917 חזר האב מהגלות, אך מיד לאחר מכן חלתה האם ומתה. פנחס התייתם בהיותו בן 14, וגודל על ידי אחותו חוה.
כבר כילד ניכר היה כי פנחס הוא עילוי. בהיותו תלמיד גימנסיה כתב חיבור על הספרות הפולנית שהועבר לעיונו של שר החינוך הפולני (אחרי מלחמת העולם הראשונה נכללה גליציה בשטחה של פולין). עם סיום לימודיו התיכוניים הוא פנה ללימודים באוניברסיטת לבוב, התקבל לפקולטות היוקרתיות למשפטים ולכלכלה, וסיים אותן בהצטיינות.
פנחס הצעיר (במרכז), אחיו הבכור זליג, האחות חוה והאב הרב יוסף לוביאניקר
פעילות ציונית ועליה ארצה
פנחס הלך בעקבות אחיו הגדולים (זליג – לימים מנכ"ל "שיכון עובדים" וצבי – המזכיר הראשון של מועצת פועלי תל-אביב וממקימי הועד למען החייל), התרחק מן הדת והתקרב לרעיון הציוני. במקביל להצטיינותו האקדמית הוא שקע בפעילות ציונית בתנועת גורדוניה אותה הנהיג. בפעילות זו הוא הפגין כושר מנהיגות, כשרון ניתוח, ויכולת ביטוי נדירה הן בכתב והן בעל פה. הוא בלט כבעל סגנון אנליטי, בשונה מהסגנון המתלהב שאפיין רבים ממנהיגי הציונות בדורו. עם זאת, הסרקזם המושחז שלו ולשונו החדה הקימו לו גם לא מעט יריבים.
משפחת לוביאניקר עלתה ארצה בשנת 1924. פנחס נותר בלבוב והשקיע את כל מאודו בלימודיו ובפעילות בתנועת גורדוניה. באוקטובר 1929, מייד לאחר פרעות תרפ"ט, עלה פנחס לוביאניקר ארצה עם קבוצה של אנשי גורדוניה. הקבוצה – הגרעין הראשון של תנועת גורדוניה שהבשיל לעלייה לקרקע - הקימה את קיבוץ חולדה ללא סיוע מהממסד הציוני.
לפני הקמת המדינה
בשנות השלושים החל להיות פעיל בזירה הפוליטית הארצית ומילא תפקידים ציבוריים שונים. פנחס נמנה עם מנהיגיה הצעירים והמבטיחים של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) ואף כיהן כמזכירה הכללי בשנים 1938-39 (בצוותא עם יצחק בן אהרן).
בשנות הארבעים היה לאחד ממנהיגיה המרכזיים של ההסתדרות הכללית, ארגון שחשיבותו לבניין הארץ הייתה עצומה בשנים שטרם הקמת המדינה. הוא היה ליד ימינו של המזכ"ל יוסף שפרינצק ומבחינות רבות מנהיגה בפועל.
בשנת 1947 נשא לאישה את לוסי לבית אלשטיין ששרדה את השואה בגטו קובנו. לבני הזוג, שהשתקעו בתל אביב, לא היו ילדים.
פנחס ולוסי על מרפסת ביתם בתל אביב
כאדם פרטי היה פנחס איש תרבות מובהק, שנהג ללכת בקביעות לתיאטרון ולקונצרטים. הוא שלט על בוריין בשש שפות, ובשעות הפנאי נהג לקרוא ספרי עיון וספרות יפה בשפות שונות. כדי "להתאוורר" אהב לקרוא ספרי בלשים באנגלית ולשחק שחמט.
בשנות המדינה הראשונות
עם קום המדינה עברת פנחס את שם משפחתו מלוביאניקר ללבון (אף אחיו הבוגרים זליג וצבי עברתו שמם במקביל).
פנחס לבון נבחר לכנסת בשנת 1949 מטעם מפא"י וכיהן ברציפות בארבע הכנסות הראשונות עד 1961. הוא נחשב לאחד מטובי הנואמים בכנסת ולפולמוסן מבריק. במקביל שירת לבון בתפקידי ביצוע: מזכיר ההסתדרות (1949-1950) שר החקלאות (1950-1951) ושר בלי תיק (1952-1953).
עם פרישתו הזמנית של בן גוריון לשדה בוקר החליפו לבון כשר הביטחון השני של מדינת ישראל מינואר 1954 עד פברואר 1955 תחת ראש הממשלה משה שרת. רבים חזו כי לבון בן ה-49 יעמוד בראש הממשלה בתוך שנים ספורות, אך לא כך התגלגלו פני הדברים: מתפקידו כשר ביטחון נאלץ להתפטר עקב האשמת שווא שהוטלה עליו כמי שהורה על ביצוע "עסק הביש" – סדרת פעולות חבלה כושלות במצרים. בהיותו בטוח בצדקתו, הבהיר בעת שהתפטר כי לא יירתע בעתיד מלהיאבק על הוצאת האמת לאור.
מאבק והדחה
ב-1956 התמנה לבון לעמוד בראש ההסתדרות. תפקיד זה מילאו סיפוק רב ולבון הטביע את חותמו בסדרת רפורמות מרחיקות לכת שביצע.
אך פרק זה בחייו תם כאשר ב-1960 הצטברו הוכחות חד משמעיות לכך שיריביו למחלוקת על "עסק הביש" זייפו מסמכים וארגנו מסכת של עדי שקר נגדו. לבון יצא למערכה על טיהור שמו מן האחריות שהוטלה עליו למתן ההוראה לביצוע "עסק הביש" ועמד במוקדה של סערה שטלטלה את הפוליטיקה הישראלית ונודעה כ"פרשת לבון".
לגופו של דבר הוכתר מאבקו של לבון בהצלחה, והיועץ המשפטי לממשלה ו"ועדת השבעה" קבעו כי הפעולות במצרים בוצעו ללא ידיעתו. אולם הצלחתו של לבון הקימה עליו אויב מושבע בדמותו של דוד בן גוריון. בן גוריון התפטר מראשות הממשלה ולא חזר בו אלא כשהחליטה מפא"י בלחצו (פברואר 1961) על הדחת לבון מכל תפקידיו הציבוריים.
השנים האחרונות
לאחר הדחתו עמד לבון בראש קבוצה נכבדה של אינטלקטואלים שהוציאה לאור את הביטאון "מן היסוד" אולם בהדרגה דעכה השפעתו ומאמצע שנות הששים לא לקח עוד חלק בעשייה הפוליטית.
לבון עורר סערה זוטא בדצמבר 1968 כאשר בראיון לטלוויזיה הישראלית הציג רעיון מהפכני לאותם ימים: נסיגה חד צדדית לגבולות בטחון ללא הסדר שלום מרוב השטחים המאוכלסים בערבים שנכבשו ב 1967.
"עסק הביש" ו"הפרשה" גבו מלבון מחיר בריאותי קשה. הוא לקה במספר התקפי לב חמורים במחצית השנייה של שנות ה-50. בשנת 1971 חלה לבון במחלה חשוכת מרפא, והיה מאושפז כחמש שנים כשהוא בחוסר הכרה.
פנחס לבון נפטר לאחר מחלה קשה ב- 24 לינואר 1976, ונקבר בקיבוץ חולדה. על שמו נקראים הישוב הקהילתי לבון בגליל, מכון לבון לחקר תנועת העבודה ורחובות במספר ערים בארץ.
