פנחס לבון
מנהיג ומדינאי ישראלי
שר הביטחון (ינואר 1954 - פברואר 1955)
בינואר 1954 התפטר דוד בן-גוריון מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון והתיישב בקיבוץ שדה-בוקר. לראשונה מאז קום המדינה הופרדו שני התפקידים: משה שרת נבחר להיות ראש הממשלה (במקביל לתפקידו כשר החוץ), ופנחס לבון נבחר למלא את תפקיד שר הביטחון. בטרם פרישתו הציב בן-גוריון שניים מאנשי אמונו בעמדות מפתח: משה דיין התמנה לרמטכ"ל ושמעון פרס קודם לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון. ענייניה של מדינת ישראל הופקדו, איפוא, בידי צוות נטול הרמוניה, אשר בין חבריו שרר פער עצום בתפיסת העולם, כשמעל כולם מרחף צילו של בן-גוריון הנמצא ב"חופשה" לזמן בלתי מוגדר.
טקס חילופי שר הביטחון - פנחס לבון מחליף את דוד בן-גוריון
לכאורה היה מינויו של לבון כשר הביטחון בלתי סביר. לבון היה מהמתונים שבראשי מפא"י, ולא שימש בעבר בשום תפקיד במערכת הביטחון. יחד עם זאת, לבון זכה להערכה רבה מצדו של בן-גוריון, בפרט לאחר ששימש כשר בלי תיק במשרד ראש הממשלה. בתקופה זו גם התקרב לבון לדעותיו של בן-גוריון בתחום המדיני-בטחוני. בנוסף, בצמרת מפא"י לא היו אנשי בטחון מובהקים – רוב המועמדים הטבעיים לתפקיד (כלומר בעלי הרקע הביטחוני) נמנו על שורות אחדות העבודה ומפ"ם – ואילו לבון צבר ניסיון רב בעת ששימש שר ביטחון בפועל במחצית השנייה של שנת 1953. מבין האופציות הקיימות היה אפוא לבון מועמד טוב ויותר מכך.
ממשלת שרת עמדה בסימן הניגוד הקוטבי בין עמדת ראש הממשלה לעמדת מערכת הביטחון. רבות נכתב, על פי רוב בהפרזה, על עמדותיו האקטיביות-נציות של לבון בעת כהונתו כשר הביטחון. כפי שנראה להלן, התמונה האמיתית היתה מורכבת יותר. ברור גם שהתפטרותו של לבון בפברואר 1955 בעקבות אירועי "עסק הביש" ושובו של בן-גוריון למשרד הביטחון לא הביאו לאימוץ קו מתון יותר אלא להפך: עד מהרה סולק שרת מכל עמדת השפעה והשלישייה בן-גוריון – דיין – פרס יזמה את מבצע סיני.
שרת ולבון
משה שרת מילא את תפקיד שר החוץ של ישראל עוד מתקופת ה"מדינה שבדרך" במשך כעשרים שנה. מבחינת ניסיונו ומעמדו הציבורי הוא היה שני לבן-גוריון בלבד. למרות זאת, שרת היה אדם נטול אוטוריטה טבעית. יתר על כן, שרת היה ראש היונים במפא"י, וחלק על גישתו המדינית-ביטחונית של בן-גוריון. כאשר התקרב מועד פרישתו, הציע בן-גוריון את לוי אשכול כמחליפו, אולם הרוב במפא"י העדיף את שרת. אין ספק כי הצעתו של בן-גוריון ביטאה אי אמון בשרת – מסר שנקלט היטב במערכת הביטחון.
כאמור, היה פער גדול בין עמדותיו של שרת לבין עמדותיהם של בן-גוריון ולבון. בתחילת שנות ה-50 גברו החיכוכים בגבולות: הסתננויות ומעשי טרור היו עניין שבשגרה, ומדי פעם היו התנגשויות גם עם יחידות צבא (בעיקר עם הלגיון הירדני). שרת סבר שעל ישראל להגיב במישור המדיני על ידי תלונות לועדת שביתת הנשק של האו"ם. לבון סבר שהתלונות הללו אינן אפקטיביות, ועל מעשי טרור יש להגיב בפעולות תגמול צבאיות.
דוגמא מובהקת לחילוקי דעות אלו היא פרשת "בת גלים". המצרים חסמו את תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות, בניגוד לדרישת המעצמות. ביוזמת שרת נשלחה האנייה בת גלים כדי להעמיד את המצרים במבחן. המצרים עצרו את האנייה ושבו את צוותה. האו"ם והמעצמות מחו בקול רפה, אך לא נקפו אצבע, בדיוק כפי שלבון (ואחרים) חזה.
חילוקי הדעות הללו זכו לביטוי פומבי כאשר שרת הציג בכנסת את השאלה האם מדינת ישראל חפצה להיות "מדינה של חוק או של שוד"? בדיון אחר בכנסת התייחס לבון לשאלה זו באומרו:
"מדינת ישראל, כמו כל מדינה, חיה על פי שני חוקים – ואין סתירה בין שני החוקים האלה. החוק האחד הוא החוק הבינלאומי, ומדינת ישראל רואה עצמה מחויבת לפעול על פי החוק הזה. אבל היא חיה גם על פי חוק שני, שעל פיו חיות גם יתר המדינות, והוא החוק הטבעי של ההגנה העצמית".
היה זה ניסוח קולע, ובן-גוריון שלח פתק ללבון: "יישר כוחך על דבריך בכנסת".
קרע עם דיין
כמעט למין תחילת כהונתם המשותפת התגלו חילוקי דעות בין שר הביטחון לבון לרמטכ"ל דיין: לבון חשב שפעולות התגמול צריכות להתמקד ביעדים צבאיים בלבד, בלא פגיעה מכוונת ביעדים אזרחיים. דיין מצדו שאף לחמם את הגבול, מתוך מטרה להגיע למלחמה כוללת עם צבאות ערב ("סיבוב שני") בתנאים ובעיתוי הנוחים לישראל. שנתיים אחר כך, לאחר שלבון ושרת – שני הגורמים שבלמו את דיין - הודחו מתפקידיהם, מומשה המדיניות של דיין במבצע סיני. כידוע, הוכיח מבצע סיני את היכולות הצבאיות של צה"ל, אך בלחץ אמריקאי נאלצה ישראל לפנות את סיני.
לחילוקי דעות אלו היו גורמים נוספים. דיין (וכמוהו פרס) ראה חשיבות עליונה ביצירת ברית עם ממשלת צרפת, תוך תמיכה במדיניותה הקולוניאליסטית באלג'יר. דיין אף הציע לצרפתים שיתוף פעולה צבאי באלג'יר. לבון, שהבין שהעידן הקולוניאליסטי הגיע לידי סיום, ראה בצרפת משענת קנה רצוץ ושאף לחיזוק הקשרים עם ארצות הברית. תפיסתו של לבון מומשה כעשר שנים מאוחר יותר בימיו של לוי אשכול כשר הביטחון.
לבון תבע כי הצבא לא יחצה את הגבול באופן יזום ללא אישור מהדרג המדיני. מאחר ולדיין הייתה מדיניות שונה, הועברו לשר הביטחון במקרים רבים דיווחים חלקיים ואף שקריים. דוגמא בולטת התרחשה כאשר דווח ללבון כי יריות נורו לעבר מטוס חיל האויר אשר חג מעל טירה. לבון אישר לדיין לבצע חיפוש בכפר כדי לאתר את היורים, ובמהלכו נקטו המחפשים אלימות לשמה. בדיעבד הסתבר ללבון שהמטוס חצה את הגבול הירדני והירי בוצע מקלקיליה, עובדה שהייתה ידועה לדיין עוד לפני החיפוש. כאשר עלה הנושא לדיון בכנסת "יישר" לבון קו עם דיין, ודבק בגירסה הראשונית. בהיותו מתוח מחמת השקר אותו היה אנוס לספר הגיב לבון בחריפות יתר כאשר נשאל על רהיטים שנשברו בטירה: "אני מניח שהמדובר אינו על רהיטי מהגוני או פסנתרים שנשברו בשעת החיפוש. יתכן שאיזו זכוכית או איזה כיסא נשברו בשעת החיפוש, ואני מצטער על כך". הביטוי בדבר "רהיטי מהגוני" הוצא מהקשרו וליוה אחר כך את לבון כצל.
שר הבטחון לבון והרמטכ"ל דיין. מאחוריהם נראה המנכ"ל פרס
דוגמא נוספת להפרת הוראותיו של לבון הייתה חטיפת המטוס הסורי בדצמבר 1954. ישראל חיפשה אז קלף מיקוח לשחרור חיילי צה"ל שבידי סוריה (חוליה, שכללה גם את אורי אילן הי"ד, חצתה את הגבול על מנת להתקין מערכת ציתות - פעולה שאף היא לא זכתה לאישורו של לבון). לבון אישר לדיין לחטוף מטוס צבאי סורי אם יחצה מטוס כזה את הגבול, או יטוס קרוב אליו. דיין הורה לחטוף מטוס סורי אזרחי בטענה הכוזבת שחצה את הגבול. לבון ושרת הורו לדיין לשחרר את המטוס על נוסעיו, ודיין קיים את ההוראה בעיקום אף.
הקרע המחריף בין השניים הוא שעמד ביסוד מהלכיו של דיין כשהתרחש "עסק הביש": היתה זו בשבילו הזדמנות פז לסבך את השר בפרשה עכורה זו והוא לא החמיץ את הרגע.
קשיים במשרד הביטחון
לבון נתקל בקושי לכפות את מרותו כשר על המנכ"ל פרס. בניגוד לבן-גוריון שנהג לפקוד את משרד הביטחון רק פעם בשבוע היה לבון שר ביטחון במשרה מלאה. פעלתנותו ורצונו לרדת לעומקם של דברים היו לצנינים בעיניו של פרס הצעיר והשאפתן. לבון היה איפוא לראשון בשורה ארוכה של מדינאים שנפלו קורבן לשיטת ההשמצות והשמועות מבית היוצר של פרס. על טיבו של פרס כחתרן בלתי נלאה יעמוד לבון בעת חקירת ועדת אולשן-דורי.
חילוקי הדעות בין לבון לפרס התמקדו בעיקר בשאלת ה"אימפריאליזם המשקי". פרס טען שצה"ל ומערכת הביטחון הם הגופים היעילים ביותר במדינה, והם שיתוו את הדרך למשק כולו. במילים אחרות, לכל צורך של מערכת הביטחון יוקם מפעל שינוהל על ידי משרד הביטחון. מאחר ולרוב המפעלים הללו לא תהיה תעסוקה מספקת, הרי שהם גם יתחרו במפעלים אזרחיים על נתח השוק האזרחי. כך, למשל, יוקם מפעל לתפירת מדים עבור הצבא, ובזמנו הפנוי המפעל יתחרה בשוק האופנה. לבון סבר שההיגיון מחייב מצב הפוך – שמפעל אזרחי יזכה במכרז לתפירת מדים עבור הצבא. הוא גם חלק על הטענה שמערכת הביטחון יעילה: הוא, שייעל וקיצץ בכל מוסד בו פעל (ולימים יבצע רפורמות מרחיקות לכת במשק ההסתדרותי) ראה הזדמנויות לחיסכון גם במערכת הביטחון.
הישגים וכישלונות
על אף התנאים הקשים בהם מצא עצמו לבון בתפקידו כשר ביטחון, הוא יכול היה לרשום לזכותו מספר הישגים. עוד בהיותו מ"מ שר הביטחון הוא קיצץ בצבא הקבע מבלי לפגוע במצבת הכוח הלוחם, ובכך אפשר הצטיידות של הצבא באמצעי לחימה. בשנת כהונתו כשר ביטחון הוגדלה מצבת החטיבות הלוחמות של צה"ל. יחידה 101 פורקה והשתלבה בחטיבת הצנחנים. איכות הביצוע של יחידות הצבא השתפרה, וצה"ל כמעט וחדל להלחם באזרחים. ברור שלבון אינו האחראי הבלעדי לכל ההישגים האלו, אך כשם שחלה עליו האחריות המיניסטריאלית לכישלונות כן הוא זכאי ליהנות מהקרדיט להצלחות.
מצד שני נחל לבון כישלון בחזית אחרת: במרץ 1954 הוא פרסם צו לגיוס בני הישיבות לצבא. בלחץ ראש הממשלה שרת, שחשש ממשבר קואליציוני, נאלץ לבון לחזור בו מצו זה. הוא הסתפק בביטול התוכנית להקמת יחידות צבאיות נפרדות לחיילים דתיים, והורה לשלבם בכל יחידות הצבא. בחמישים השנים שחלפו מאז לא העז אף שר ביטחון לנסות ולהתמודד עם שאלת השירות הצבאי של בני הישיבות.
שגיאתו החמורה ביותר של לבון כשר ביטחון הייתה בדיווח לקוי לראש הממשלה הממונה עליו, בעיקר במחצית הראשונה של כהונתו. פעמים רבות בוצעו פעולות צבאיות בניגוד להוראות הדרג המדיני או תוך חריגה מהן. לבון נאבק בראשי הצבא על מנת לאכוף משמעת, אך כלפי חוץ העניק גיבוי לקצונה הבכירה. אצל רבים נוצר הרושם שלבון מנהל מדיניות עצמאית בניגוד לדעתו של ראש הממשלה. היחסים בין שרת ולבון הורעו כתוצאה מכך, ורק במאוחר הבין שרת שגם לבון הובל בכחש על ידי ראשי הצבא. בעדותו בפני ועדת אולשן-דורי (בתחילת 1955, ממש לפני סוף כהונתו של לבון כשר ביטחון) אמר לבון כי "בהתחלה קיבלתי על עצמי את התפקיד של כיסוי כלפי חוץ, והחוץ כלל גם את הממשלה – ועל זאת אני מצטער ואצטער כל ימי חיי".
המלצות לבון לשינויים במערכת הביטחון
לאחר שהתפטר מתפקיד שר הביטחון הגיש לבון לבן-גוריון את המלצותיו לשינויים במערכת הביטחון. הצעות אלו התבססו על הניסיון שצבר במשך השנה בה שימש שר ביטחון, וכן במשך החודשים בהם היה מ"מ שר הביטחון.
לבון המליץ על הדחתו של שמעון פרס מתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, ועל ביטול כפילויות רבות שקיימות בין משרד הביטחון ובין הצבא. ניסיונו המר של לבון לימד אותו שיש להגביר את הידוק הפיקוח האזרחי על הצבא, ולכן המליץ על מינוי סגן רמטכ"ל במשרה מליאה (תפקיד אותו ייעד לאלוף חיים לסקוב). לבסוף, הוא הציע הקמתה של מועצה לביטחון לאומי על פי הדגם האמריקאי. במועצה הוא הציע לכלול את שלושת הרמטכ"לים לשעבר ואישי ציבור (דוגמת יגאל אלון) בעלי ניסיון והבנה בנושאי ביטחון.
הצעותיו של לבון נגנזו על ידי בן-גוריון. מועצה לביטחון לאומי הוקמה, במתכונת מצומצמת בהרבה, רק כארבעים שנה מאוחר יותר. ניתן רק לתהות האם מועצה כזו הייתה יכולה למנוע את הפתעת יום כיפור, ואת חוסר המוכנות של צה"ל למלחמה זו.