לבון - הרפורמטור הגדול

 

לבון לא היה זר לנושאי ההסתדרות – הוא כבר שימש כמזכ"ל במשך שנה וחצי בטרם התמנה לשר ובשנים שקדמו להקמת המדינה היה יד ימינו של המזכ"ל שפרינצק. כשפנה אליו בן-גוריון כדי שיקבל עליו את התפקיד הציב לבון מספר תנאים בטרם נענה בחיוב תוך שהוא מבהיר שבכוונתו לערוך שורה ארוכה של שינויים.

בשנותיו כמזכיר ההסתדרות היה לבון לרפורמטור הגדול של המוסד והתאים אותו לצורכי השעה. חוקרי ההיסטוריה של ההסתדרות הצביעו על כך שלבון יזם וביצע רפורמות במספר הגדול מאלה שביצעו כל מזכירי ההסתדרות האחרים גם יחד. גם מתנגדיו של לבון הודו שהיה מזכיר הסתדרות מעולה משום שלא היסס לסכן את הפופולאריות הציבורית שלו כדי לקדם את צורכי המדינה והחברה.

הדחתו מתפקידו עקב "הפרשה" הנחיתה מכה קשה על ההסתדרות ומנעה את המשך הרפורמות. מאז לא עמד בראשה מנהיג בשיעור קומה שכזה: יורשיו, שרובם צמחו מתוך המנגנון ההסתדרותי, הסתפקו ב"שמירה על הקיים". התוצאה הבלתי נמנעת הייתה הידרדרות מתמדת במעמדה של ההסתדרות הכללית שהביאה את המוסד אל עברי פי פחת בשנות ה-90.

ייצוב המדיניות הכלכלית
 

בשנות ה-50 שונו פני החברה הישראלית מכל בחינה אפשרית. מבחינה כלכלית הושם דגש על מעבר מיישוב חקלאי בעיקרו לחברה תעשייתית. מדיניות זו נוהלה במשולב על ידי שלושה מוקדי כוח: משרד האוצר (בראשות לוי אשכול), משרד המסחר והתעשייה (בראשות פנחס ספיר) וההסתדרות (בהנהגת פנחס לבון). לבון היטיב להבין את צורכי השעה, וסירב להיגרר למדיניות פופוליסטית שעיקרה העלאת תביעות שכר מופרזות. הוא הגן בעקביות על זכויות העובדים, ותמך בשביתות נקודתיות במקרה הצורך, אך סירב בתוקף להשבית את המשק כולו לפתרון משבר מקומי.

מדיניותו זו הגיעה למבחן בפרשת אתא: ועד המפעל ומועצת פועלי חיפה (בראשות יוסף אלמוגי) פתחו בשביתה, תבעו תוספות יוקר וזכויות סוציאליות, והתנגדו לפיטורי התייעלות. לבון תמך בחלק ניכר מדרישות העובדים, ובפרט בדרישה לקרן פנסיה. מאידך הוא הבין את הצורך בפיטוריהם של עובדים לא יעילים, והסתייג בפומבי מדרכי המאבק האלימות של אלמוגי (האלימות הופנתה הן כלפי מנהלי אתא והן כלפי ציבור העובדים). לבון לא היסס מלסכן את יוקרתו, והצליח למצוא פשרה הוגנת בין העובדים להנהלה. בכך נמנעה סגירת המפעל, לרווחת ציבור העובדים והמשק הישראלי.

רפורמות בחברת העובדים
 

בשנות ה-50 גדל כוחה של "סולל בונה" עד שהייתה בבחינת גולם הקם על יוצרו. מנהלי הקונצרן עשו בו כבתוך שלהם, מנעו תחרות במשק והפריעו להקמת שורה של מפעלים באזורי הפיתוח תוך ניצול מעמדם כמונופול. לבון עשה את אשר רבים ראו להכרחי ופיצל את "סולל בונה" לשניים: קונצרן תעשייתי – "כור", וחברת בניה ששמרה על השם "סולל בונה". הרפורמה נעשתה חרף התנגדותם של רבים ממנהלי הקונצרן, אך בדיעבד מודים הכל כי הייתה חיונית. בנוסף פעל לבון לקירוב בין עובדי המפעלים להנהלות, ולשילוב העובדים בהנהלת החברות ובתהליכי קבלת ההחלטות.

גם בחברת "שיכון עובדים" הוביל לבון רפורמה מרחיקת לכת: שיטת השיכון הקואופרטיבי שהופעלה על ידי החברה, מנעה מהמשתכנים בעלות של ממש על דירותיהם ושללה מהם את היכולת למכור את הדירות. לבון שחרר את המשתכנים מכבלי הקואופרציה: הדיירים הפכו לבעלי הדירות, וקיבלו את הזכות למכור אותן או להוריש אותן לילדיהם (לשם השוואה, רפורמה דומה יצאה לדרך בחברות השיכון הממשלתיות רק כארבעים שנה מאוחר יותר). בעקבות המהפך הפכה "שיכון עובדים" לחברת בניה רגילה ורווחית, שייחודה הוא הבניה באזורי פיתוח.

רפורמות בתחום הבריאות
 

לבון ביקש לנתק את החברות בקופת החולים מהחברות בהסתדרות, בטענה שאנשים פונים לקופת חולים על מנת להבריא, ולא משיקולים סוציאליסטיים. לפיכך הציע לבון שדמי החברות בקופת חולים ייגבו על ידי המדינה ולא על ידי ההסתדרות. למרבה הצער נחסמה יוזמה זו על ידי ראשי מפא"י, שחששו לאבד עוצמה פוליטית. הצעתו של לבון יושמה, איפוא, רק באיחור של ארבעים שנה.

בתקופת כהונתו יזם לבון שינויים רבים בנוהלי העבודה בקופת חולים שמטרתם שיפור השירות שהיא מעניקה לחבריה. בין היתר נוצר אז המוסד של "רופא המשפחה". לבון גם עמד מאחורי גיוס הכספים להקמת בית החולים סורוקה בבאר שבע, לרווחת תושבי הנגב.

 

​