פנחס לבון
מנהיג ומדינאי ישראלי
הקנוניה נגד לבון
שלושה מהעדים שהופיעו בפני ועדת אולשן-דורי - בנימין גיבלי, מרדכי בנצור ואברי אלעד – הציגו בפני הועדה עדות שקר מתואמת, אשר גובתה במסמכים מזויפים רבים. במהלך ההכנות להופעתם בפני הועדה נעזרו השלושה באנשים נוספים באמ"ן. רבים עוד יותר ידעו על הפעילות הבלתי חוקית, אך סכרו את פיהם. הייתה זו, איפוא, קנוניה במלוא מובן המילה.
הקנוניה נולדת
בסוף דצמבר 1954 התברר לגיבלי כי תקום ועדת חקירה לבדוק את האמת בפרשת מצרים. משיחתו עם לבון הוא הבין כי מצבו חמור. נחמתו היחידה הייתה כי "אין תליה במדינת ישראל" – משפט אירוני להחריד מפיו של מי שהיה "אב בית דין" במשפט השדה שהסתיים בהוצאה להורג היחידה בתולדות המדינה של אזרח ישראלי (פרשת טוביאנסקי).
בימים הספורים שעמדו לרשותו נקט גיבלי בשורה של צעדים פלילים על מנת ליצור תשתית ראייתית שתסייע לו. הוא ידע כי אברי אלעד, מי שפיקד על הפעולה במצרים, נקרא ארצה להעיד בפני ועדת אולשן-דורי. אלעד היה יכול להפריך את גרסת גיבלי בשתי נקודות עיקריות: ראשית, הוא יכול היה להעיד כי את הוראת ההפעלה קיבל מגיבלי (באמצעות בנצור) עוד במאי. שנית, אלעד היה יכול להעיד שהפעולות במצרים החלו עוד ב-2.7, שבועיים לפני שלבון נתן, כביכול, את ההוראה.
הדחתו של עד המפתח
גיבלי שלח את נאמנו, רס"ן מרדכי אלמוג, על מנת שיפגוש את אברי אלעד בפריז טרם בואו ארצה. אלמוג מסר לאלעד איגרת ממפקדיו, ותדרך אותו כי עליו להעיד כי הפעולות הראשונות לא נעשו על ידי אנשינו. התדרוך המוקדם של אלמוג סיפק בידי אלעד שהות מספקת להיערך לקראת הופעתו בועדה, והוא זייף את "יומן מצרים" שלו, כך שלא יכלול את הפעולות הראשונות. נסיעת אלמוג נועדה להיות חשאית, אך נתגלתה באקראי ליהושפט הרכבי, ששהה אף הוא בפריז.
עם בואו של אלעד ארצה, תוך הפרה בוטה של הוראות הרמטכ"ל, חיכה לו מוטקה בנצור בשדה התעופה, ולקח אותו לביתו של בנימין גיבלי. השלושה תיאמו את עדותם, כך שיציגו קו אחיד (ושקרי) בפני הועדה. תיאום העדויות התייחס לא רק לפעולות הראשונות, אלא גם להוראות שניתנו לאלעד במאי, ולפשר התשדורות שהוחלפו בינו ובין אמ"ן במהלך שהותו במצרים.
התפקיד החדש הלם היטב את מידותיו של אלעד והוא, בניגוד לבנצור, הצליח לשכנע את אולשן ודורי באמיתות סיפורו. כבר בעצם אותם הימים תפס אלעד כי בהישענם על עדותו סיפקו לו ראשי אמ"ן קלף נדיר ואכן בשנים הבאות ינצל זאת לתועלתו האישית.זיופים נרחביםבמקביל עסקו גיבלי ובנצור בזיוף והשמדת מסמכים ובבידוי ראיות. מבין כל המסמכים ידוע בעיקר העתק המכתב של גיבלי לדיין, אך לא היה זה המסמך היחידי שזויף: רישומים שונו על מנת שיראו כי לרשות לבון הועמד מידע שכלל לא הובא לידיעתו, קודים זויפו כדי שמשמעות התשדורות תשונה, ומסמכים שהיה בהם להעיד על אוזלת ידם של אנשי אמ"ן (בהם מסמכים הקשורים למקס בינט) נעלמו מהתיקים. חלק מהזיופים נעשו מחוץ לשעות העבודה הרגילות, תוך שהשניים נעזרו באנשי מחלקת המסמכים של אמ"ן. למעשה, גיבלי ובנצור עקפו את מפקד המחלקה והורו ישירות לאנשיו לבצע שינויים במסמכים. ברור לחלוטין כי אנשי מחלקת המסמכים באמ"ן ידעו כי מדובר בזיוף שלא נועד לצרכים מבצעיים, וכי פעולה זו נעשית שלא בדרך המקובלת.
אנשים ישרים בקנוניה פלילית
פרט לגיבלי ולאלעד, יש להניח כי יתר המעורבים היו ביסודם אנשים הגונים. מדוע הסכימו אנשי אמ"ן לשתף פעולה בקנוניה פלילית שכזו?
ראשית, גיבלי נופף בדגל הפטריוטיות. הוא טען שצה"ל בכלל ואמ"ן בפרט ייפגעו אם פסק הדין של אולשן-דורי יהיה נגדו.
שנים אחר כך יספר בנצור:
"הוא [גיבלי] אמר לי ככה: 'העניינים התחדדו. אתה יכול להחליט לאן אתה שייך -אתה הולך איתנו, או אתה הולך איתם?'אני חשבתי שהעולם מתהפך עלי. הורדתי את הראש, ואמרתי 'תן לי לחשוב רגע'.
חשבתי על מה שזה יכול לגרום למשמעת ולשם של המטכ"ל ושל אמ"ן, וכל מה שיכול לצמוח מזה, והחלטתי שאני אעזור לבנימין להעביר את הגרסה הזאת, כך שזה לבון שנתן את הפקודה, ולא [מבצע ש] נולד בינינו".
למעשה, מטרת הזיופים והשקרים הייתה לשרת את האינטרסים האישיים של גיבלי, ואותם בלבד. ודאי כי צה"ל לא הרוויח מאומה מנוכחותם בשורותיו של עבריינים פליליים בעמדות בכירות.
שנית, חלק מאנשי אמ"ן האמינו באותו שלב ביושרו של גיבלי, וחשבו כי הם חייבים לגלות לויאליות אישית כלפיו. שנים יעברו עד שיפקחו עיניהם, והם ילמדו על בשרם כי גיבלי נאמן לגיבלי בלבד, וכי הוא לא יהסס להתנער מהם. בפרט אמורים הדברים בשותפו הראשי, בנצור, אשר אולץ להתכחש לדוחות שחיבר קודם לכן באופן שהציג אותו כשוטה מושלם.
דליפות ראשונות
בסך הכל מספר השותפים לקנוניה עלה על עשרה, ובהם קצינים בכירים באמ"ן, אנשי לשכתו של גיבלי ואנשים מהמחלקה הטכנית. קנוניה רבת משתתפים שכזו חייבת לדלוף, ואכן כך קרה: עוד בזמן פעולתה של ועדת אולשן-דורי הגיעו אל ראש הממשלה שרת ידיעות שאלעד הודח לעדות שקר. שרת רשם אז ביומנו כי:
"קשרו קשר להבאיש ולהכשיל את השר. תפסו את האיש שבא מחו"ל, הדריכוהו במפורט כיצד יענה, בכלל זה לימדו לשונו גם לכזב, ובכלל דאגו לתיאום העדויות למען סגור על לבון את מעגל ההרשעה".
מהירות הדליפה מעידה שמעשיו הפליליים של גיבלי נעשו באותה קלות דעת בה הורה לבצע פעולות חבלה שאינן בסמכותו, ובאותה פזיזות בה המציא גרסאות שקריות שונות בדבר מתן ההוראה.
שמועות על הזיופים הגיעו גם אל לבון, אך הוא לא נזקק להם. בכוח הגיונו, ומתוך ידיעת האמת, הוא הגיע למסקנה כי עדות השלושה בועדת אולשן-דורי היא עדות שקר מתואמת. לא נותר לו אלא לתמוה על החוקרים אשר אינם מבחינים בשקרים השקופים הנאמרים להם.
בשנים הבאות
חודשים ספורים אחר כך, גילו מחליפיהם בתפקיד של גיבלי ובנצור (הרכבי ויוסי הראל בהתאמה) את דבר המעשים הפליליים שנעשו. במהלך השנים הבאות נודעו הדברים גם למספר אישים פוליטיים, שלהם היו הכרויות במערכת הביטחונית.
את החותמת הסופית לקיום הקנוניה סיפקו שני גופים עצמאיים:
1. פסק דינו של נשיא בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, בעניינו של אברי אלעד
2. ועדה בראשות השופט העליון חיים כהן