​

מסקנות ועדת כהן ניחתו כמהלומה על ראשו של מי שמינה אותה – ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. תגובתו היתה כפולה: ראשית, באיצטלה של שמירה על ביטחון המדינה נשמר דו"ח הועדה בסוד - לא רק מהציבור הרחב אלא אפילו מחברי הממשלה. שנית, בן-גוריון שיגר מכתב אל היועץ המשפטי לממשלה ובו סדרת שאלות מנחות על הדו"ח. נראה כי מטרת המהלך הייתה להצטייד בחוות דעת מטעה אודות מסקנות הוועדה, ממנה ניתן יהיה לצטט באופן סלקטיבי על פי הצרכים של מי שהזמין אותה.

התרגיל פעל כבומרנג: גדעון האוזנר התגלה כיועץ משפטי דעתן שאינו מניח לראש הממשלה להפעילו כמריונטה. תשובותיו המפורטות סיפקו למעשה את המידע אותו ביקש בן-גוריון להסתיר. בפרט אמורים הדברים בקעקוע מצג השווא כאילו התיקו שפסקה בשעתו ועדת אולשן-דורי עדיין עומד בעינו. התרגיל גם חשף בפני הציבור כי בן-גוריון אינו אדם חסר פניות המונחה על ידי שיקולי צדק, אלא פוליטיקאי המנסה בתחבולות למנוע את הוצאת הצדק לאור. למגינת ליבו נאלץ בן-גוריון, בלחצם של שרי הממשלה ודעת הקהל, לאפשר את פרסום חוות הדעת במלואה.

השאלות  

שלוש שאלותיו של בן-גוריון נוסחו בערמומיות ובזהירות, וברור שהתבססו על יעוץ משפטי עצמאי שעמד לרשות ראש הממשלה. מטרתן היתה לחלץ מפי האוזנר תשובה פשוטה של "לא" על כל אחת מהן כך שניתן יהיה, בגיבוי היועץ המשפטי, לגנוז את דו"ח כהן לזמן בלתי מוגבל. להלן נוסח השאלות המלוות בהסבר קצר החושף את כוונתן התכסיסית :

האם הוברר בחקירה זו שנעשה איזה זיוף בקשר ל"עסק ביש"?

שאלה אינפורמטיבית לכאורה זו נועדה למקד את תשומת הלב בנושא הזיופים (לגביו קבעה הועדה כי החקירה טרם הושלמה) ולהרחיקה מקביעותיה החד משמעיות של הועדה בדבר עדויות השקר והדחת העדים שבוצעו בחקירת ועדת אולשן-דורי.

האם יש במסקנות של ועדת החקירה ובעדות שנמסרה לפניה יסוד להעמיד מי שהוא למשפט על זיוף, עדות שקר או חטא אחר נגד חוקי ישראל?

השאלה נוסחה בידיעה ברורה כי אין אפשרות להעמיד את גיבלי ובנצור לדין, אך זאת רק בשל סיבות טכניות שונות (עליהן יעמוד היועץ המשפטי) ולא מפני שמעשים כאלה לא התבצעו. מאלף להיווכח כי בשאלה זו הורחבה היריעה (בניגוד לשאלה הקודמת שם היה אינטרס דווקא בצמצומה) וכעת נכרכו יחדיו הזיופים ועדויות השקר.

האם יש מסקנה כל שהיא מהחקירה והמסקנות של ועדת החקירה לגבי השאלה: מי נתן הוראות ל"עסק ביש" או שכל החקירה בפני ועדת השלושה לא התייחסה כלל ל"עסק ביש"?

כיוון שמי שניסח שאלה זו הוא מי שניסח את כתב המינוי של הועדה (כלומר בן-גוריון עצמו) השאלה אינה אלא היתממות שמטרתה ליצור רושם מוטעה כי אין בגילויים החדשים לשמוט את הבסיס למסקנת התיקו של ועדת אולשן-דורי.

בסופו של המכתב כלולה פסקה מאלפת המסגירה את כוונת שולחו:

אם לא תמצא יסוד על בסיס החומר להגיש שום איש למשפט – תחזיר לי כל החומר, והוא ישתמר בסוד עד שהרמטכ"ל יחליט מה ייעשה לו.

התשובות

תשובותיו המפורטות של היועץ המשפטי ניתנו ב-21 לאוקטובר. בתשובה לשאלה הראשונה,  אישר האוזנר כי ועדת כהן לא קבעה כי מסמכים זויפו. יחד עם זאת, הוא ציין כי יש להשלים החקירה בנושא זה על ידי תשאול עדים שלא היו זמינים לועדת כהן, ובראשם את דליה כרמל, מי שהייתה מזכירתו של גיבלי בימי "עסק הביש".

ביחס לשאלה השניה, היועץ המשפטי קבע כי לא ניתן להעמיד איש לדין בשל סיבות טכניות (כגון התיישנות העבירות). למורת רוחו של בן-גוריון, הוא אישר מפורשות כי עדויות שקר אכן נמסרו, הן בפני ועדת אולשן-דורי והן בפני בית המשפט שדן בעניינו של אלעד.

אז "מי נתן את ההוראה"?

על שאלתו האחרונה של ראש הממשלה השיב האוזנר בשני אופנים. במובן הצר הוא הצביע על המובן מאליו: "ועדה זו לא נתמנתה בכדי לברר או לקבוע מי נתן הוראות ל'עסק ביש'". פורמאלית ניתן על כן לומר כי "ועדת כהן לא טיפלה בעניין זה במישרין".

אבל היועץ המשפטי לא הסתפק בתשובה לאקונית זו, והצביע על המשמעויות הנגזרות ממסקנות ועדת כהן. בלשונו המשפטית הזהירה: "הדין וחשבון של ועדת כהן, בהשוואה לדין וחשבון של ועדת אולשן, (...) עשוי לתת אחיזה למסקנות מסוימות בנידון."

לשון מפורשת הרבה יותר נקט האוזנר בעת שנועד עם בן-גוריון והגיש לו את חוות דעתו:
מסקנות ועדת כהן, כשהן לעצמן, יש בהן כדי לפתור את מצב ה"תיקו" אליו הגיעה ועדת אולשן-דורי ולהביא למסקנה מסוימת ומוגדרת.    
בכך היה היועץ המשפטי לסמכות המשפטית השלישית (לאחר בית המשפט המחוזי והשופט העליון חיים כהן) שקבעה כי גרסת גיבלי בשקר יסודה. האוזנר הרחיק לכת מקודמיו בקובעו, כי מבחינה משפטית יש בכך כדי לטהר את לבון מהאחריות למתן ההוראה. מעניין להיווכח כי בן-גוריון, שבשנים הבאות יטען מעל כל במה אפשרית כי חקירת "הפרשה" צריכה להיות עניינם הבלעדי של משפטנים, בחר להתעלם מקביעותיהם המפורשות של גופים משפטיים מוסמכים, אשר מסקנותיהם לא נשאו חן בעיניו.