פנחס לבון
מנהיג ומדינאי ישראלי
ועדת השופט כהן
לכאורה די היה בעדות הראל, חקירת בן-דוד ופסק הדין במשפט אלעד כדי להפריך לחלוטין את גרסת הכזב של גיבלי ולערער את שרידי אמינותו. בנקודת זמן זו ניתן וצריך היה לבטל את מסקנת התיקו השגויה של ועדת אולשן-דורי. אף על פי כן בחר בן-גוריון לקיים חקירה נוספת על ידי ועדה צבאית בראשות שופט בית המשפט העליון חיים כהן (שגויס למילואים לצורך זה והוענקה לו דרגת ייצוגית של אלוף משנה). שני עמיתיו של כהן לועדה לא היו משפטנים אלא אנשי צבא - אל"מ מתי פלד ואל"מ אהרון דורון.
המנדט של ועדת כהן
מעצם היותה ועדת חקירה צבאית פנימית הוגבלה מאוד סמכותה של ועדת כהן ולא היה באפשרותה לחקור את תהליכי קבלת ההחלטות במשולש שר הביטחון - רמטכ"ל - ראש אמ"ן. עם זאת, ועדה צבאית היתה לכאורה הכלי המתאים לחקור היבטים רבים של הפעולה במצרים כגון הכנת הרשת הישראלית, אופן הפעלתה על ידי אמ"ן ואי חילוץ אנשיה במועד. אולם המנדט של הועדה נוסח בצורה מצומצמת במיוחד: לבדוק האם אכן היו ראשי אמ"ן מעורבים בבידוי עדויות כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
השאלה המתבקשת היא מדוע בכלל היה צריך להקים את הועדה? בהיותה גוף בלתי משפטי העדויות שהושמעו בפניה וממצאיה לא היו קבילים כראיות בפני בית משפט. גם כהליך משמעתי צבאי היתה זו דרך פעולה משונה: מוטקה בנצור כבר פרש מצבא הקבע ואברי אלעד ריצה עונש מאסר ממושך. ממצאי החקירה יכלו להשפיע על הקריירה הצבאית של אדם אחד בלבד – אלוף משנה בנימין גיבלי. לאור ריבוי העדויות החותכות שהצטברו בשלב זה, שמו של גיבלי כבר הוכתם בשורה של עבירות חמורות, והיה חובה עליו לפעול ללא דיחוי לטיהור שמו. בהעדר פעולה כזו מצידו היה המשך שירותו הצבאי בבחינת חתירה תחת אמות המידה המצופות מצה"ל.
למרות התמיהות הקשורות בהקמת הוועדה והמנדט המצומצם שניתן לה היו ממצאיה רבי חשיבות.
בנצור נשבר
הועדה חקרה מספר עדים, כולם קצינים במדים או קציני מילואים. סא"ל הראבן, מי שהיה ראש לשכתו של גיבלי בימי "העסק הביש", סיפר לועדה על זיופי המסמכים שבוצעו על ידי דליה כרמל. אולם, מאחר וכרמל שהתה זה שנים בחו"ל לא יכלה הועדה לחקור אותה, ובכך לאמת את עדותו של הראבן. מרדכי אלמוג נחקר על היותו "שליח לדבר עבירה" מטעמו של גיבלי.
ההישג המשמעותי ביותר של הועדה היה בחקירת מוטקה בנצור. תחילה ניסה בנצור לחזור על עדות השקר אותה מסר בועדת אולשן-דורי ובמשפטו של אברי אלעד. כזכור, דחה בית המשפט את סיפור הבדים שלו. וועדת כהן הצליחה בחקירת שתי וערב "לשבור" את בנצור ולחלץ מפיו את האמת: בנצור הודה כי ההוראות שנתן לאלעד בסוף חודש מאי 1954 היו הוראות הפעלה, כלומר ההוראה לפעול במצרים ניתנה כחודש וחצי לפני התאריך בו ניתנה, כביכול, על ידי לבון. בנצור גם הודה כי עסק, ביחד עם מפקדו גיבלי, בתיאום עדויות השקר שהוצגו בפני ועדת אולשן-דורי.
בנצור מודה שההוראה ניתנה כבר במאי
גיבלי מתחמק
בעת כינון הועדה שימש בנימין גיבלי כנספח צה"ל בלונדון. ידידיו סיפרו לו על המתרחש, והוא ידע כי בנצור "נשבר" בעת חקירתו בועדה. לא איש כגיבלי יעמוד לימין ידידו ופיקודו בעת כזו: כאשר הובא ארצה ונחקר על ידי הועדה ניסה גיבלי לנער חוצנו ממנו ולטעון כי בנצור פעל על דעתו שלו וללא ידיעתו.
גרסתו זו של גיבלי נדחתה על הסף בידי חברי הועדה. הם קבעו קטגורית כי גיבלי "ידע וזכר יותר ממה שהיה מוכן להעיד ולא נתן את אותה עדות כנה ומליאה שהועדה ציפתה ממנו, וניער חוצנו ממעשה פיקודיו שנעשה בלי ספק תוך תיאום איתו, אם לא לפי הוראותיו המפורשות".
ראוי לציין כי הועדה נתנה לגיבלי לפנים משורת הדין הזדמנות פז להוציא את צדקתו לאור – הוצע לו לערוך חקירה נגדית של העדים על ידי עורך דינו. גיבלי בחר להימנע מכך.
מסקנות הועדה
המסקנות העיקריות של ועדת כהן היו:
1. בפני ועדת אולשן-דורי הוצגו עדויות שקר מתואמות על ידי גיבלי, בנצור ואלעד. בנצור חזר על עדות השקר גם במשפטו של אלעד.
2. ההוראה לביצוע הפעולות במצרים ניתנה כחודש וחצי לפני התאריך הכוזב בו נקב גיבלי. הפעולות הראשונות במצרים אכן נעשו על ידי אנשינו.
3. על מנת לקבוע אם זויפו מסמכים יש לחקור עדים נוספים, בהם מזכירתו לשעבר של גיבלי, דליה כרמל.
דו"ח ועדת כהן הוגש לבן-גוריון באמצע אוקטובר 1960. באותה עת כבר פרצה הפרשה לתודעה הציבורית בעקבות הופעותיהם של בן-גוריון ולבון בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מסקנות הועדה לא פורסמו ובתואנה של סודיות סירב בן גוריון להראותם אפילו לחברי הממשלה (!).
בשלב זה בחר בן-גוריון להתעלם ממסקנות הועדה, ולא הסיק את המסקנות האישיות המתבקשות כלפי בנימין גיבלי – התכלית העיקרית לקיומה של ועדת כהן.