​

ב-26.9.1960 נפגשו פנחס לבון ודוד בן-גוריון בארבע עיניים לדון בעניין "הפרשה". הייתה זו הפעם האחרונה בה נועדו השניים פנים אל פנים ובסופה עלו על מסלול התנגשות. לבון, שיצא מן הפגישה נסער מאוד, דאג להעלות מייד את תוכנה על הכתב. כך נותר רישום של שיחה מאלפת זו בין מי שהפכו עד מהרה ליריבים מרים.

הרקע לפגישה

לבון הגיע לפגישה עם "בטן מלאה" על בן-גוריון:

​

• במהלך השנים התעלם בן-גוריון מכל הגילויים החדשים בעניין "עסק הביש", ולא טרח לספר עליהם ללבון.

• בן-גוריון השיב ריקם את פניהם של בכירי המערכת הפוליטית שביקשו שעניין "עסק הביש" ייחקר מחדש. התנגדותו של בן-גוריון לא הייתה מוגבלת לסוג מסוים של חקירה – הוא התנגד לחקירה באשר היא.

• בן-גוריון ידע מזה כשלוש שנים על עדותו החדשה של אברי אלעד. גם מי שלא היה בקיא בפרטי הנושא היה חייב להבין כי די בעדות זו להטיל צל כבד על תוצאת התיקו של אולשן-דורי, ולסייע לטענותיו של לבון. למרות זאת, לא טרח בן-גוריון לספר ללבון על התפתחות זו.

• בתחילת מאי 1960 הגיש לבון לבן-גוריון את עדות יוסי הראל על הזיופים שנעשו באמ"ן ועל עדויות השקר שנמסרו לועדת אולשן-דורי. בן-גוריון הטיל על שלישו, חיים בן-דוד (חב"ד) לחקור את הנושא, אך לא מסר ללבון מאומה אודות ממצאי החקירה.

• אחרי שבית המשפט קבע כי גיבלי בן-צור ואלעד חברו יחדיו להעיד שקר בפני ועדת אולשן-דורי, הקים בן-גוריון את ועדת כהן מבלי להתייעץ עם לבון. כתב המינוי של הוועדה נועד למנוע חקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה", וממילא את זיכויו של לבון.

• על סמך כל אלו לא יכול היה לבון אלא להגיע למסקנה כי בן-גוריון מעונין למנוע את טיהור שמו מאשמת השווא שטפלו עליו.

מהלך הפגישה

במהלך הפגישה שמרו שני הצדדים על נימה מאופקת, אם כי כאבו של לבון עולה בצורה ברורה מבין השורות. לבון שטח שורה של טענות, ובן גוריון ניסה להדוף את טענותיו תוך שהוא מאמץ נימה ברורה של התנצלות. לבון מצידו נמנע מלהעלות מספר נושאים שללא ספק טרדו את מנוחתו, ובראשם הימנעותו המכוונת של בן-גוריון מחקירת הקנוניה במהלך שנות החמישים. יש להניח כי עשה זאת מפאת כבודו של ראש הממשלה, ועל מנת להתרכז בנושאים הקשורים בהווה.

להלן עיקרי השיחה:

לבון: הקמת ועדת כהן נעשתה בצורה לא ראויה. הוועדה הוקמה בחיפזון וללא התייעצות עמו, תוך ניצול העדרו מהארץ. השופט חיים כהן הועמד בראשות הועדה למרות שבעבר התעמת עם לבון.

בן-גוריון: אכן נעשתה שגיאה בהקמת הועדה בחיפזון, אולם הועדה לא עוסקת בלבון אלא בגיבלי. הוא לא ידע אודות העימות בין לבון וחיים כהן – אילו ידע ייתכן ולא היה מעמיד את חיים כהן בראשות הועדה, אך את הנעשה אין להשיב.

לבון: ועדת כהן מיותרת. אחרי גילויי הראל, חקירת בן-דוד ופסק הדין במשפט אלעד אין כל צורך בחקירות נוספות: הוכח כי זויפו מסמכים וכי נמסרו עדויות שקר. "האם חשוב לקבוע כמה זייפו וכמה שיקרו? מבחינה משפטית וציבורית אין נפקא מינא אם זויפו שניים או חמישה מסמכים, ואם שיקרו בשתיים או בחמש עדויות".

בן-גוריון: הועדה נועדה להגן על האינטרסים של גיבלי. אם יוכח בועדה, כצפוי, שגיבלי פעל בניגוד לחוק הוא יודח לאלתר מהצבא.

לבון: "מאחר ואתה מאשר שהועדה (ועדת כהן) תחקור רק את עניין גיבלי, הרי ברור שאין היא נוגעת לי במישרין. נשארת איפוא השאלה של פנחס לבון, ואני חושב שמחובתך למסור הודעה על כך בכל דרך שתרצה. מבחינה זו אינך זקוק יותר לחקירות, היות ומבחינה עובדתית עניין הזיופים ועדויות השקר אינו מוטל בספק. אדם המאמין בנכונות ענינו אינו מזייף ומשקר, וברור שהייתה כאן קנוניה (...) דומני שמבחינה ציבורית זה מצדיק הודעה מתאימה ממך ביחס לחלקי בכל הפרשה".

בן-גוריון: הוא מעולם לא פסל את לבון, ולכן אין ביכולתו לזכות את לבון. את נושא העסק הביש הוא אינו מכיר לפרטיו.

לבון: בן-גוריון הוא ראש הממשלה ושר הביטחון, ויש לו אחריות בעניינים אלו. הוא יכול וצריך ללמוד את הנושא תוך יומיים – שלושה, ולמסור הודעה ציבורית ומוסמכת "על המסקנות בנושא זה במידה והן נוגעות לי".

בן-גוריון: אין באפשרותו למסור הועדה שכזו, אולם "אין כמעט ספק שגיבלי ילך, וזה ממילא יביא לריהבילטציה שלך".

לבון: סילוקו של גיבלי הוא עניין לצבא. עניינו של לבון הוא ציבורי, ועל כן בכוונתו לפנות לועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

הפגישה נסתיימה, איפוא, בטונים צורמים, וזירת המאבק עברה לועדת החוץ והביטחון של הכנסת.