​

המאבק הפוליטי שהתנהל בשנות ה-60 בארץ היה נמנע (או למצער היה מקבל אופי שונה לחלוטין) אילו הפגישה בין לבון ובן-גוריון הייתה מסתיימת בהסכמה. משום כך ראוי להבין מדוע ביקש לבון זיכוי ציבורי מבן-גוריון ומדוע סרב בן-גוריון להעניק זיכוי כזה.

הפעלת הרשת במצרים לא הייתה מעשה פלילי, אלא כשל מבצעי חמור. נותן ההוראה לא היה צריך לשבת בכלא, אלא לשאת באות קלון מבחינה ציבורית. מהבחינה המשפטית הצרה, היו הן לבון והן גיבלי בבחינת זכאים לאחר התיקו של ועדת אולשן דורי שכן הספק יכול להתפרש לטובת שניהם. לא כך מבחינה ציבורית: כאן הספק נזקף לחובת שניהם. בקרב המעטים בישראל שידעו על "עסק הביש" באותם השנים (שרי הממשלה, הצמרת המדינית-ביטחונית, מנהיגי המפלגות) היה פנחס לבון מוחזק אחראי לכך, כל עוד לא הוכח אחרת, כי יזם פעולה נמהרת וחסרת אחריות שעלתה בחיי אדם. במשך חמש וחצי שנים לבון נשא אות קין זה שלא בדין, ועתה חפץ להסיר אותו מעליו.

אולם תוצאת התיקו נשענה על כך שבאין יכולת להכריע מי דובר אמת במצב של "מילה כנגד מילה" יש לייחס משקל שווה לאמינותם של שני ברי הפלוגתא. כאשר מתגלה כי צד אחד עסק באופן שיטתי בהדחת עדים וזיוף מסמכים וכי גרסתו רצופת שקרים – כל אמינותו נהרסת ללא תקנה מבחינה משפטית וציבורית כאחד. במו מעשיו הוא ממיט על עצמו את קלון ההרשעה. זה בדיוק היה מצב העניינים בעת שפנה לבון לבן-גוריון: הצטברו עדויות משכנעות רבות של קצינים המאשרים את קיום הקנוניה ובמרכזה גיבלי. מבחינה משפטית היה כבר פסק דין של בית המשפט המחוזי שקבע כעובדה כי בפני ועדת אולשן-דורי נמסרו עדויות שקר.

מה שביקש לבון היה הודעה, בפני פורום ציבורי סביר כלשהו, שתסיר מעליו את הכתם שדבק בו. ערכה של הודעה כזו הוא כמידת האמון שהציבור רוכש לטוהר המניעים, לסמכות המוסרית ולשיקול הדעת של האדם הנושא אותה. אין ספק כי אילו הסכים בן-גוריון להצהיר בפני הממשלה, הכנסת או ועדת החוץ והביטחון כי הוכח שנתקיימה קנוניה של קצינים כנגד לבון בשאלת מתן ההוראה, היה הדבר מתפרש כמתן ריהבליטציה ציבורית ללבון. כראיה לכך אפשר להיווכח בתגובה הציבורית שליוותה את הודעת משה שרת שבועות אחדים מאוחר יותר.

מדוע סרב בן-גוריון לתת את הזיכוי המבוקש? הרי במקרים קודמים הוא לא נמנע מכך: למשל בפרשת טוביאנסקי, הספיקה לבן-גוריון חוות דעת ראשונית של היועץ המשפטי לממשלה, כדי להצהיר פומבית כי טוביאנסקי הוצא להורג על לא עוול בכפו. בעניין העסק הביש כבר היו בידי בן-גוריון נתונים משפטיים מוצקים יותר, לרבות פסק דין של בית משפט.

חסידי בן גוריון העלו במרוצת השנים שורה של סיבות אפשריות. היו שסברו כי בן-גוריון היה כה קשור למערכת הביטחון עד כי התקשה להאמין כי קציני צבא סרחו עד כדי כך. כפי שצוין לעיל, נימוק זה אינו עומד במבחן המציאות: בעת פגישתו עם לבון היה בן-גוריון נכון לקבל כי גיבלי זייף והדיח לעדות שקר, ואף צפה כי מסקנות ועדת כהן יביאו לסילוקו של גיבלי בבושת פנים משורות צה"ל. גם הטיעון לפיו בן-גוריון האמין ללבון והיה מזכה אותו בחפץ לב אך נרתע מכך פן יואשם בהרשעת גיבלי, אינו מתקבל על הדעת: פני הדברים ב-1960 היה שונים מהותית מאשר ב- 1955, ותרשומת השיחה לעיל מראה כי בן-גוריון היה מודע לכך היטב.

נימוק אחר המושמע תדיר הוא שבן-גוריון היה חרד לעקרון הפרדת הרשויות ולכן לא שם עצמו שופט שבסמכותו לזכות או להרשיע. הטיעון מתעלם מכך שבן-גוריון לא נדרש להעניק זיכוי משפטי אלא זיכוי ציבורי שהוא בוודאי בתחום סמכותם של אישי ציבור. יתרה מזאת: עמדה עקרונית כנה מחייבת התנהגות עקבית לאורה. כפי שנראה בהמשך לא דבק בה בן-גוריון בעקביות ואף החל חורץ משפט כנגד לבון בצורה הולכת ומחריפה דווקא ככל שהתרבו הגילויים המוכיחים את צדקתו. על כך הוכיח אותו המלומד הנודע גרשום שלום: "טקטיקה ומצפון אינם יכולים לחיות בד בבד".

אין מנוס מהמסקנה כי בן-גוריון לא היה מוכן לתת ללבון זיכוי ציבורי מסיבות פוליטיות. באותן שנים התחולל מאבק דורות בתוך מפא"י כאשר הצעירים, עליהם פרש בן-גוריון את חסותו, קוראים תגר על הותיקים ואנשי דור הביניים. הבולטים שבין הצעירים היו משה דיין ושמעון פרס והם גילו עד מהרה כי אחד המחסומים בדרכם לכיבוש הצמרת הוא פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות החזק והעצמאי. טיהורו של לבון היה מחזק כמובן את מעמדו הציבורי ואולי אף מפנה זרקור אל מעשיהם של דיין ופרס בעת ששרתו תחתיו בתקופה בה היה שר הביטחון. ישנן עדויות לכך כי אחדים ממקורביו של בן-גוריון, ובעיקר שמעון פרס, האמינו כי מלחמת חורמה בלבון תשרת את האינטרסים שלהם, והשיאו עצות ברוח זו לבן-גוריון לכל אורך תקופת ה"פרשה".