top of page

הקנוניה הפלילית אותה רקם גיבלי – מסכת של עדויות שקר מתואמות המגובות במסמכים מזויפים – נחשפה עד מהרה: תחילה לאנשים מתוך המערכת הצבאית, ומהם - לאישים מהמערכת הפוליטית. החשיפה הביאה לפניות רבות בהזדמנויות שונות אל הממונים על מערכת הביטחון, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לחקור מחדש את העסק הביש. אין כמעט ספק כי חקירת הקנוניה בעתה היתה חוסכת ממדינת ישראל את התסבוכת אליה נקלעה בשנות הששים.

גילויי יהושפט הרכבי

ראשון החושפים את הקנוניה היה יהושפט הרכבי, מי שהחליף את בנימין גיבלי בראשות אמ"ן כחודשיים לאחר התפטרותו של לבון ממשרד הביטחון. בטרם כניסתו לתפקיד שהה הרכבי בלימודים בפאריס ושם נתקל באקראי במרדכי אלמוג, שנשלח על ידי גיבלי על מנת לתדרך את אלעד להעיד עדות שקר בועדת אולשן-דורי. הרכבי גם שמע מדליה כרמל, שזה עתה סיימה את שירותה הצבאי, על זיופי המסמכים שנעשו באמ"ן. מידע נוסף סיפק מי שהיה ראש לשכתו של גיבלי.

מזועזע מהדברים שנתגלו לו, דיווח הרכבי לממונים עליו – הרמטכ"ל דיין ושר הביטחון בן-גוריון – אודות ממצאיו. הוא הודיע לשניים שאין בכוונתו לחקור בעצמו את הנושא, בנימוק שיחסיו עם גיבלי מתוחים (גיבלי אף נהג לכנות את הרכבי מאחורי גבו "הפרענק הקטן") ואין הוא רוצה להראות כמי שמתאנה לקודמו בתפקיד. בן-גוריון שחרר את הרכבי מחקירת הנושא, אך לא הטיל אותה על איש, ובכך הוסרו גילויי הרכבי מעל סדר היום – זאת מבלי שאיש יטרח להביאם לידיעתו של פנחס לבון.

היתה זו חובתם הברורה של בן גוריון ודיין ליזום חקירה יסודית לנוכח חשדות כה חמורים שקצינים בכירים בצה"ל ביצעו מעשים פליליים המכוונים נגד הדרג המדיני. מדוע לא עשו כן? אם לגבי משה דיין יש בכך המשך עקבי להתנהגותו הקודמת, הרי התמיהה גוברת כשמדובר בבן-גוריון (שלא היה מעורב כלל ב"עסק הביש") אשר הרבה להטיף על הרמה המוסרית הגבוהה הנדרשת במערכת הביטחון.

התמיהה האופפת את התנהגותו של בן גוריון רק תלך ותגבר בהמשך הפרשה.

פנייתו של ישראל גלילי

הידיעה כי מעשים פליליים נעשו בצה"ל טרדה את מנוחתם של מספר קצינים באמ"ן. היו בהם מי שפנו בשנת 1956 לח"כ ישראל גלילי וסיפרו לו על הידוע להם. גלילי היה איש ביטחון ותיק, ואותם קצינים סמכו על שיקול דעתו. גלילי פנה אל בן גוריון ותבע חקירה. לבן-גוריון היו שיקולים משלו, והוא התעלם מפנייתו של גלילי.

גלילי סיפר על הידוע לו לפנחס לבון, אך בכך לא היה די. ללבון היו דרושים עדים שיסכימו להופיע בגלוי ולספר את מה שידוע להם, אולם אפילו לא אחד מאותם אנשים שיצרו קשר עם גלילי הסכים לחשוף עצמו. נראה כי המסר לפיו המערכת איננה מעונינת בכל חקירה שהיא נקלט היטב ויודעי הסוד חששו לעורם. בהעדר עדים סרב לבון "לטלטל" את המערכת.

כשנתיים אחר כך הגיעו ידיעות דומות גם לשר פנחס ספיר, אך ההיסטוריה חזרה על עצמה: בן-גוריון סרב לשמוע על חקירה, ואנשי אמ"ן סרבו להעיד אודות הידוע להם.

מעצרו של אברי אלעד

בשנת 1957 התגלה ל"מוסד" באקראי כי אברי אלעד השוהה באירופה מוכר מידע ביטחוני סודי למודיעין המצרי. אלעד הוחזר ארצה בעורמה ונעצר לחקירה. אלעד לא שיתף פעולה עם חוקריו: במקום זאת הוא העביר מסרים בהולים למפקדיו הקודמים, גיבלי ובנצור, ותבע כי בתמורה לשירות שנתן להם בעבר יחלצו אותו ממעצרו.

משנוכח אלעד כי אין ביכולתו של גיבלי להצילו שינה את הטקטיקה שלו: ביוזמתו חשף בפני חוקרי השב"כ את חלקו בקנוניה אותה רקם גיבלי – פרשת עדותו הכוזבת בפני ועדת אולשן-דורי. כעת טען כי נפל קורבן לעלילה שיזמו גורמים הרוצים למנוע ממנו לחשוף את האמת.

בכך הפכה פרשת מצרים שלובה בפרשת הבגידה של אלעד. במקביל עלה לראשונה החשד שאלעד הוא שהסגיר לידי המצרים את חברי הרשת במצרים. ועדה פנימית, בראשות אל"מ אריאל עמיעד, חקרה את הנושא והחליטה כי אין מספיק ראיות להעמיד את אלעד לדין באשמה זו. אלעד נשפט, איפוא, רק בעוון מכירת מידע סודי לאויב.

החקירה שלא היתה

עדותו של אלעד ערערה לחלוטין את מסקנות ועדת אולשן-דורי: אלעד הודה כי את הוראת ההפעלה קיבל כבר בסוף מאי 1954, וכי כל הפעולות במצרים נעשו על ידי אנשינו ועל פי אותה הוראה. אלעד גם הודה כי גיבלי הדיח אותו לעדות שקר בפני הועדה. ברור לחלוטין כי עדות זו מקעקעת את גרסת גיבלי על הוראה ב-16 ביולי. זאת ועוד: גרסתו של גיבלי, לפיה ההוראה ניתנה בארבע עיניים, נשענה בעיקרה על אמינותו. מרגע שנחשפה הקנוניה אבדו גם שיירי האמון שניתן היה לתת בגיבלי ובדברים היוצאים מפיו.

אלעד לא היה טלית שכולה תכלת אך עדותו היתה עדות ממקור ראשון של מי שהיה מעורב עד צוואר בקנוניה. מן ההכרח היה לחקור את טענותיו ברצינות, אך גם הפעם שום חקירה לא נערכה ואיסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, אף הנחה את החוקרים להתעלם כליל מגילויי אלעד. מעצרו וחקירתו של אלעד נערכו תחת מעטה כבד של חשאיות ושום גורם רשמי, לרבות בן גוריון, אף לא טרח ליידע את פנחס לבון על עצם המעצר ועל מה שנחשף בעקבותיו.

 

A3
צפייה בסרטון

השתקה וטיוח

תסכולו של לבון

 

ההתפתחויות הנזכרות לעיל נודעו לפנחס לבון בדרכי עקיפין. למרות שבאותן השנים השקיע את כל מרצו בתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות, לא ידעה נפשו מנוח בשל האחריות שיוחסה לו לפעולה במצרים ולתוצאותיה הנוראות. יש להניח כי צבר "בטן מלאה" ביחס לבן גוריון והדרך בה "טויחה" פרשת מצרים שכן קשה היה לתרץ זאת כרשלנות נטולת מניעים זרים. מתקבל יותר על הדעת כי היה זה שילוב בין הרתיעה לחשוף את קלקלתם של קצינים בכירים מחד, לבין חישוב פוליטי קר – נטרולו של אחד ממנהיגיה רבי העוצמה של מפא"י עקב היותו מוכתם בכישלון במצרים - מאידך. יהיה המניע אשר יהיה – יחסו של בן גוריון ללבון סטה באופן חמור מהנורמות האנושיות והחבריות שהיו המקובלות באותם הימים בקרב הנהגת מפא"י.לבון המתוסכל המשיך אפוא להמתין להופעתו של אדם בעל יושרה אישית (בניגוד לאלעד) שיעיד אמת ויחשוף את הקנוניה, אך אדם כזה ימצא רק בפברואר 1960.

bottom of page