המפולת

אלעד חבר לאנשי הרשת בסוף יוני 1954, והורה להם להתחיל בפעולות מייד. ב-2 ביולי הטמינו אנשי הקבוצה מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 לחודש בוצעה הפעולה השניה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה ופרצו בהן שריפות. הפעולה השלישית כוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ואלכסנדריה ויועדה ל-23 ביולי – יום השנה למהפכת הקצינים במצרים. פעולה זו נכשלה כאשר על מדרגות קולנוע "ריו" הפצצה התלקחה בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנסון והוא נעצר. בזה אחר זה נעצרו אנשי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי וכן מקס בינט.

רק מפקד הפעולה, אברי אלעד, נותר חופשי במשך שבועיים: הוא מכר את מכוניתו ויצא את מצרים בטיסה מסחרית רגילה כשהוא נושא עמו מכשיר קשר. הכתובת – שאלעד הסגיר את אנשי הרשת – הייתה על הקיר. לכל אורך שהותו במצרים נהג אלעד בחוסר אחריות וחוסר מקצועיות שיקשה אחרת להסבירם. יתר על כן, אנשים נוספים השייכים לתא באלכסנדריה שאותם לא הכיר אלעד לא נעצרו. העצורים כללו את כל מי שהכיר אלעד, ורק אותם. המסקנה המתבקשת היא שמעצרו המקרי של נתנסון רק היסווה את בגידתו של אלעד.

הרשלנות הפושעת של ראשי אמ"ן נמשכת גם בשלב זה: איש לא טרח להזהיר את אנשי קהיר בכלל, ואת מקס בינט בפרט, שעליהם להימלט ממצרים מחשש שיעצרו. כאשר שב אלעד ארצה (באמצע אוגוסט) הוא לא תוחקר כראוי, ואיש ממפקדיו לא תהה בדבר יציאתו המאוחרת ממצרים. כנגד זאת הם הרשו לו לחזור לאירופה, תוך שימוש ב"כיסוי" שכבר "נשרף" במצרים.

משפטי קהיר

בינתיים, אנשי הרשת היו נתונים לחקירה בידי המצרים. אימוניהם המוקדמים לא כללו הכנה למצב כזה, וסבלם היה בל יתואר. תחת לחץ העינויים ניסתה מרסל ניניו לשים קץ לחייה: היא נפצעה קשות, ומעשה זה הסב את תשומת הלב הציבורית לעינויים בהם נקטו המצרים.

באמצע דצמבר נפתח בקהיר משפטם של אנשי הרשת – משפט ראווה כמיטב המסורת של משטרים דיקטטוריים. אב בית הדין, הגנרל דיגווי, התמחה בניהול משפטים מעין אלה נגד אויבי המשטר. תוך כדי המשפט התאבד המרגל הישראלי מקס בינט. גופתו הובאה לקבורה באירופה, ואחרי מספר שנים הועלתה בחשאי ארצה.

גזרי הדין במשפט קהיר היו חמורים ביותר: שניים – שמואל עזאר והד"ר משה מרזוק – נידונו למוות. שניים – ויקטור לוי ופיליפ נתנסון – נידונו למאסר עולם. שניים – רוברט דאסה ומרסל ניניו – נידונו לחמש עשרה שנות מאסר. שניים – מאיר מיוחס ומאיר זעפרן – נידונו לשבע שנות מאסר. היו אלה עונשים ללא שום פרופורציה לחומרת המעשים, בהם לא נפגע איש. ב-31.1.1955 נתלו בקהיר משה מרזוק ושמואל עזאר, וחבריהם נלקחו למאסר ממושך עם עבודת פרך.
בהתאם להחלטתו של ראש הממשלה דאז, משה שרת, ישראל הרשמית הכחישה מעורבות בפרשה. הציבור בארץ האמין כי מדובר בעלילה מצרית, והוצאתם להורג של מרזוק ועזאר עוררה זעם ציבורי רב.

בכלא המצרי

התחושה הקשה – שמדינת ישראל הפקירה אותם – לא עזבה את הנידונים. במשך כל שנות המאסר הם זכו לסיוע מינימאלי מאנשי אמ"ן שבארץ. בתום מבצע סיני הייתה לישראל הזדמנות פז להביא לשחרורם: לא זאת בלבד שבידי ישראל היו אלפי שבויי מלחמה מצריים, אלא גם שאחד מהם היה הגנרל דיגווי, מי שעמד בראש בית הדין של משפטי קהיר. אך ישראל, בהחלטת הרמטכ"ל משה דיין, אף לא תבעה את שחרורם של האסירים – כולם קציני צה"ל. זאת ועוד, איש לא טרח לחקור את דיגווי בעניין המשפט – חקירה שככל הנראה הייתה חושפת את בגידתו של אלעד.

האסירים עצמם, ידעו כי דיגווי בידי ישראל וציפו בקוצר רוח לשחרורם. שום גורם ישראלי לא טרח להסביר להם מדוע נשכחו מלב. בשנת 1961 שוחררו מהכלא מאיר מיוחס ומאיר זעפרן, בדיוק בתאריך שנקבע בגזר הדין. המשמעות הייתה ברורה: לאחרים אין כל תקווה לחנינה או לקיצור מאסרם. לפניהם שנים ארוכות בכלא המצרי, אותם עליהם לשרוד כאשר התווית של יהודים שבגדו במדינתם חקוקה כאות קין על מצחם. קשה במיוחד היה מצבה של מרסל ניניו, אשר הייתה בודדה לחלוטין בכלא הנשים.

ההיסטוריה כמעט חזרה על עצמה בתום מלחמת ששת הימים: דיין – עתה שר הביטחון – לא הפגין כל רצון להשיג את שחרור הנידונים, ורק התעקשותו של ראש המוסד דאז, האלוף במיל. מאיר עמית, הביאה לעסקה במסגרתה הם שוחררו בחשאי בתחילת 1968. מעניין לציין שדבר הגעתם ארצה לא נמסר ללבון, ובכך נמנע ממנו לראות את האנשים ולשמוע את סיפורם.

עד היום אין תשובה מוסמכת לשאלה מדוע הוזנחו האנשים במשך שנות מאסרם ומדוע לא נעשה יותר להשיג את שחרורם המוקדם. האם הייתה זו תוצאה של אטימות לב, או שהיו גורמים מסוימים בארץ שלא רצו בהגעתם, פן תיחשף האמת אודות הפעולות במצרים? כך או אחרת, מדובר באחד המחדלים החמורים של אמ"ן.