פעולת נפל במצרים

יחידת המודיעין 131

בראשית שנות ה-50 פעלה באמ"ן יחידה 131, שהייתה אחראית להקמה וניהול של רשתות מודיעין בארצות ערב. במסגרת פעילותה הגיע למצרים באפריל 1951 שליח המודיעין הישראלי אברהם דר. דר יצר קשר עם תנועות הנוער הציוניות, וגייס מתוכן צעירים שהסכימו לשרת את ישראל. לרשת היו שני תאים – האחד בקהיר והשני באלכסנדריה. מטרות הרשת לא הובהרו לצעירים (וספק אם היו ברורות לדר עצמו ולשולחיו באמ"ן), אך הם היו חדורים רצון לשרת את מדינת ישראל בכל דרך אפשרית.

דר חזר לארץ לאחר חודשים ספורים, והאחריות לרשת הופקדה בידי מפקד יחידה 131 באמ"ן, סא"ל מרדכי בנצור. מבחינה מבצעית היה מצב הרשת בכי-רע: הרשת נבנתה ללא הקפדה על עקרון המידור, דבר שהיה חייב להילקח בחשבון ע"י אנשי אמ"ן. התא הקהירי היה, למעשה, בלתי פעיל. מפקדו, משה מרזוק, היה מתוסכל מחוסר הרצינות של מפקדיו, והודיע על רצונו לסיים את פעילותו ברשת ולעלות ארצה בתוך שנה. היחידה מחברי התא שהייתה פעילה היא מרסל ניניו, ופעילותה העיקרית הייתה סיוע למקס בינט, איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מהרשת היהודית. באלכסנדריה היה המצב טוב יותר: שלושה מחברי התא (ויקטור לוי פיליפ נתנסון ורוברט דאסה) עברו אימונים בישראל במהלך שנת 1953, ומידת המוטיבציה שלהם הייתה גבוהה ביותר. אולם גם להם לא הוגדרה משימה.

ככלל, רשתות יחידה 131 נחשבו לרשתות רדומות, שיש להפעילן רק במקרה של מלחמה כוללת. למרות כפיפותן המבצעית לאמ"ן נקבע, כי יש לדווח למוסד על כל מקרה בו יופעלו החוליות וזאת מתוך דאגה לביטחונם של סוכני המוסד בארצות ערב.

גיבלי חוזר

בשנותיה הראשונות של המדינה עמד בנימין גיבלי בראש מחלקת המודיעין (ממ"ן) שהיתה כפופה לאגף המטה (אג"ם) של המטכ"ל. במהלך שנת 1953 הוא יצא ללימודים בחו"ל, ואת מקומו מילא יהושפט הרכבי. באותה תקופה הייתה הרשת המצרית רדומה, ועיקר פעילותה הייתה האימונים שנערכו בארץ. בסכמו את תקופת כהונתו ציין הרכבי: "לא היו לא הצעות ולא תכניות להפעיל את אנשי 131".

במרץ 1954 שב גיבלי ארצה, וגילה כי בהעדרו שודרג מעמד המודיעין והוא הפך לאגף במטה הכללי (אמ"ן). היו אלה חדשות טובות עבור גיבלי השאפתן: אמנם לא היה לו ניסיון קרבי ופיקודי, אך הוא ראה עצמו מועמד ראוי להיות רמטכ"ל בעתיד. בשלב ראשון הוא ניסה לזכות בדרגת אלוף, דרגה שרק קומץ קצינים זכו לה באותם ימים. גיבלי סמך על קשריו ההדוקים עם הרמטכ"ל משה דיין, אך שר הביטחון פנחס לבון שאף לצמצם את ניפוח הצמרת של צה"ל ודחה את הבקשה.

העיכוב בקבלת הדרגה הנכספת לא ריפה את ידיו של גיבלי שהיה מלא ביטחון ביכולותיו לנהל את אגף המודיעין, וחדור אמביציה להוכיח את חשיבות המודיעין ככלל. פחות מחודשיים אחרי כניסתו לתפקיד הוא שלח את מרדכי בנצור לאירופה, מצויד בהוראות להפעיל את הרשת במצרים. אין סימוכין לכך שקיבל את אישור הרמטכ"ל לשליחות זו, דבר שהתחייב מכללי ההיררכיה הצבאית וממעמדה הרגיש של יחידה 131. מה שברור הוא כי חובת הדיווח למוסד על הכנסת היחידה לפעולה לא קוימה.
 

בנצור מספר על הפגישה בפאריס

laguna3
צפייה בסרטון

הרשת מופעלת

 

בסוף מאי 1954 נסע בנצור לפאריס, ושם פגש את פיקודו אברי אלעד. אלעד כבר מילא שליחות מודיעינית במצרים בחודשים הקודמים, ועתה הטיל עליו בנצור את הפיקוד על הרשת לצורך משימה ספציפית. בדיווחו של בנצור על הפגישה נאמר:

"המשימה כפי שהוגדרה לי ע"י ראש אמ"ן:לערער אמון המערב במשטר הקיים על ידי גרימת אי ביטחון ציבורי. מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם, תוך העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי. המגמה – מניעת הגשת סיוע כלכלי ונשק למצרים על ידי המערב. לא דובר על חיסול אישים או מעשי רצח המוניים, כי אם פעולות חבלה שתעוררנה אי שקט ומהומות ציבוריות".

 

בנצור הודיע לאלעד כי התא הקהירי אינו מוכן לפעולה, וכי עליו להסתפק באנשי אלכסנדריה.במעשיו אלו גילה בנצור (וכן מפקדו הישיר, אל"מ בנימין גיבלי, ראש אמ"ן שהורה על הפעולה) חוסר אחריות משווע: הוא היה חייב לדעת כי אנשי התא אינם מיומנים דיים בפעולות חבלה. הוא היה חייב להבין איזה אסון הוא עלול להמיט על הקהילה היהודית במצרים, ובשום אופן לא היה רשאי להורות על פעולה בהעדר תנאי מילוט הולמים לאנשים (שהיו פיקודיו בצה"ל).פגם חמור נוסף היה עצם שליחתו של אלעד למשימה. אלעד נשא אתו קופה של שרצים, שכללה בין השאר סחר בשוק השחור בימי המצור בירושלים וגניבת ציוד צה"לי. אנשים שהכירו את אלעד הזהירו את גיבלי ממינויו, אך גיבלי לא שעה לאזהרות. זאת על אף שפגמים חמורים התגלו בהתנהלותו של אלעד באירופה, טרם נסיעתו למצרים.שליחתו של אלעד היה רק חוליה אחת בשרשרת מחדלי אמ"ן.

בכירי אמ"ן הזהירו - גיבלי התעלם