פנחס לבון
מנהיג ומדינאי ישראלי
גיבלי מתנער מאחריות
כשלון הפעולה במצרים נודע לגיבלי עוד ב-25 ביולי: אלעד הבריק ממצרים כי הרשת נפלה. הידיעה הציבה את גיבלי במצב קשה: איך יסביר עתה כיצד נתן הוראה כזו על דעת עצמו? במהלך החודשים הבאים ילך גיבלי ויסתבך בגרסאות שקריות חלקיות וסותרות, עד אשר יגבש סופית את קו ההגנה שלו. הגרסאות ישתנו כתוצאה מאילוצים חיצוניים שונים, ועל בסיס המידע שיהיה קיים בידי גורמים אחרים.
חשוב לזכור כי בעת התרחשות הדברים לא ידע איש מהמעורבים על מקומה העתידי של "הפרשה" בהיסטוריה של מדינת ישראל. בעת שסיפק את גרסאותיו השונות לא יכול היה גיבלי אפילו לשער כי בתוך מספר חודשים יידרש להתייצב בפני ועדת חקירה – דבר לא מקובל בשנות החמישים.
גרסה I - לא היתה הוראה
הראשון שאילץ את גיבלי להתעמת עם תוצאות מעשיו היה לבון. ב-26.7.1954 התפרסמה ידיעה סתומה ב"הארץ", לפיה נעצרו יהודים באלכסנדריה בחשד של ביצוע פעולות חבלה. לבון, שלא ידע כי הייתה פעולה וכי העצורים הם אנשינו, שלח שאילתא לגיבלי. בתגובה כתב גיבלי:
"הבוקר הגענו מברק ראשון המציין שאנשינו הם בין העצורים באלכסנדריה. פרטים ומסיבות המעצר לא נכללו במברק זה. בינתיים נקטנו אמצעים למניעת תקלות נוספות"
לצפייה בפתק בכתב ידו של גיבלי. הסעיף הרלבנטי הוא (2).
יש לשים לב כי תגובת גיבלי לא מכילה התייחסות כלשהי לפעולה שבוצעה על ידי אנשינו, קל וחומר להוראת מבצע שניתנה להם ימים ספורים לפני כן. מדיווח זה ניתן להבין כאילו פתחו המצרים בגל מעצרים, ובין העצורים נמצאים גם אנשינו.
כעבור מספר ימים ביקש לבון עדכונים: על שולחנו של גיבלי הונח בינתיים דו"ח של מפקד יחידה 131, סא"ל בנצור. הדו"ח, מה-1.8, מפרט את מתן ההוראה בסוף מאי ואת הפעולות שביצעה הרשת. כיוון שבשלב זה ניסה גיבלי להכחיש את עצם קיום הפעולה הוא גנז את הדו"ח. תחת זאת שלח ב-8.8 דו"ח משלו לשר הביטחון, שכולו ציטוטים מידיעות שפורסמו בעיתונים. דו"ח גיבלי לא מזכיר אף ברמז שבוצעה פעולה כלשהי, ובוודאי שלא על בסיס הוראות מהארץ.
במקביל השיב גיבלי גם לשאלותיו של ראש המוסד, איסר הראל, ואמר כי "היו הוראות תכנון, אבל לא הוראות ביצוע". בכך ביקש לחפות על הימנעותו מקיום חובת הדיווח ל"מוסד" על הכנסת יחידה 131 לפעולה – דבר שהיה מחויב לעשותו ללא קשר לנסיבות בהן הוחלט על ההפעלה.
יש לזכור כי בעת שגיבש את גרסתו הראשונה לא ידע גיבלי כי מפקד הפעולה, אברי אלעד, יצא בשלום את מצרים. הוא יכול היה להניח כי האמת תקבר בכלא המצרי יחד עם כל אנשי הרשת.
בנצור חושף
ב-5.10.1954 נסע גיבלי לחו"ל. הרמטכ"ל, משה דיין, ניצל את העדרו, והורה ישירות לבנצור להגיש לו בו ביום דו"ח על שהתרחש במצרים. הדו"ח החדש דומה בעיקרו לדו"ח הקודם של בנצור (שכזכור נגנז על ידי גיבלי) וקובע כי:
- בנצור נפגש באירופה בסוף מאי עם אלעד והורה לו להפעיל את הרשת במצרים על פי הוראת גיבלי.
- מטרת הפעולות הייתה ליצור אוירה של חוסר שקט במצרים, ועל ידי כך לערער את אמון המערב ביציבות השלטון.
- ב-16.7 הורה גיבלי להחריף את הפעולות, בתקווה שיעכבו את חתימת ההסכם על הפינוי הבריטי מהסואץ.
הדו"ח גם כלל מספר חידושים הודות למידע שהתקבל בינתיים:
- רשימת האנשים שנעצרו – זו התרחבה משמעותית מאז דיווח גיבלי על נקיטת אמצעים למניעת "תקלות נוספות", וכללה כעת גם את מרסל ניניו ומקס בינט.
- רשימה מליאה של הפעולות שביצעה הרשת – מקור הידיעה היה אלעד שביקר באוגוסט בישראל – ב- 2, 14 וב- 23 ליולי.
דו"ח זה, שהונח על שולחנם של שרת, לבון ודיין, היה הדיווח המהימן הראשון אודות הפעולה ב"גושן" (כך מכונה מצרים בדו"ח זה).
גרסה II – לבון הורה על הפעולות האחרונות
עם שובו של גיבלי לארץ בסוף אוקטובר הוא נאלץ להתמודד עם גילויי דו"ח בנצור, שערערו לחלוטין את גירסתו הקודמת לפיה לא ניתנה הוראה. גיבלי חיפש, איפוא, מקור סמכות לגלגל את האחריות לפתחו. האשמת דיין במתן ההוראה לא באה בחשבון מבחינתו: עתיד הקריירה הצבאית שלו ואפשרויות קידומו היו נתונות בידי דיין, וגיבלי השאפתן היה מודע לכך. אמירת האמת הפשוטה לא עלתה כנראה כלל בדעתו, ולא נותר לו אלא לטעון כי פעל בהוראת לבון.
האשמת לבון הייתה כרוכה בבעיה נוספת: אם לבון הורה על הפעולה, מדוע לא דיווח על כך מייד לממונה עליו, הלא הוא הרמטכ"ל דיין? הפתרון של גיבלי היה לטעון כי במאי ניתנה רק הנחיה להתכונן לפעולות, וכי ההוראה עצמה ניתנה רק לפני הפעולה האחרונה, בעת שדיין היה בחו"ל. התאריך שהתאים לכך ביותר היה ה-16 ביולי: דיין עזב את הארץ ב-12 ליולי ומנגד ידע בנצור לספר כי ב-16 הנחה אותו גיבלי להחריף את הפעולות שכבר הוחל בהן.
נותרה רק שאלת הפעולות שקדמו ל-16 ביולי. בישיבת המטה הכללי ביום 1 לנובמבר מסר גיבלי את הדיווח המבולבל הבא:
"החוליות הופעלו לפי הוראה שהורה אותי שר הביטחון ב-16 לחודש יולי...
התכניות שהם ביצעו כללו אובייקטים מצריים – משרדי הדואר, בתי קולנוע ומשרדי הספרייה האמריקאית...
ההוראות היו נגד גורמים ואובייקטים בריטים...
שתי הפעולות הראשונות של משרדי הדואר והספרייה בוצעו עוד לפני ה 16 בחודש...
התברר שהם בוצעו על ידי האנשים במקום לחכות למעוף ההכנות שהטלנו עליהם 3-5 שבועות קודם לכן...
השיבוש שחל בהם הביא לכך שהתכניות בוצעו בהתאם לאותו קו שהם החלו בו."
כלומר, גיבלי ביקש להתגולל על קורבנות הפרשה, ולטעון שהפעולות הראשונות בוצעו על ידם ללא הוראה.
דיין בוחש בקלחת
האינטרס העליון של גיבלי היה לטשטש את עקבותיה של הפעולה במצרים, בתקוה שהכשלון יישכח ברבות הזמן ויוותר יתום. אלא שדיין, שיחסיו עם לבון היו גרועים ביותר, לחץ עליו להעלות את גירסתו על הכתב, מטרת דיין הייתה כפולה: לסבך את לבון, ולהסיר מעל עצמו כל אחריות לכישלון. מעניין לציין כי תכסיסו של דיין הצליח באופן מלא: גם אחרי שנודעה האמת, והתברר כי ההוראה ניתנה והפעולות החלו כשדיין היה בארץ, לא תבע ממנו איש לשאת באחריות כלשהי.
בעקבות לחצו של דיין המציא לו גיבלי מכתב ביום 1 לנובמבר (יום ישיבת המטכ"ל שהוזכרה לעיל) המפרט את גרסתו, לפיה פעל על פי הוראה מלבון. אלא שמכתבו של גיבלי כלל מספר "גולים עצמיים" מובהקים, וקל היה להוכיח כי הגרסה הכלולה בו הינה כוזבת (ראו הרחבה בפרק "דיין מציל את גיבלי"). דיין זיהה זאת מייד, וערך מחדש את מכתבו של גיבלי, כך שיקשה להפריך אותו.
בנוסח הסופי של המכתב נאמר בין היתר:
ביום 16.7.54 לאחר דיון שנתקיים אצל שר הביטחון בנושא "משמעות הפינוי הבריטי מסואץ", הורני שר הביטחון להפעיל את חוליות 131 נגד גורמים ומטרות בריטיים במצרים.
המטרות שצוינו על ידי ואושרו על ידי השר כללו פגיעה במתקנים של הנציגויות הבריטיות, מוסדות בריטיים וכלי רכב...
מייד לאחר הישיבה זימנתי לביתי את מפקד יחידה 131...
הוריתי אותו להעביר ההוראות לפעולה בהתאם...
כשמכתב גיבלי בידו יכול היה דיין לבשר בפסקנות בפורום המטה הכללי: "זו הייתה הוראה משר הביטחון לראש אמ"ן". הודעתו החד-צדדית של דיין, שנמנע מלקיים איזשהו דיון בעניין עם לבון, בישרה את לידת המחלוקת המפורסמת: "מי נתן את ההוראה?"
גרסה III –הפעולות הראשונות אינן שלנו
לכאורה ניצב כעת גיבלי על קרקע מוצקה שהרי כיצד אפשר לשלול באופן מוחלט טענה על הוראה שניתנה בארבע עיניים ללא נוכחות עדים? אלא משהתעמק לבון בפרטי גרסת גיבלי הפריך ללא קושי את עיקריה ואף הבהיר זאת לגיבלי בשיחה נוקבת שנערכה בינם ב- 28 לדצמבר 1954. בנוסף לכך בישר לו לבון שתוך ימים ספורים יובא העניין בפני ועדת חקירה, דבר אותו לא יכול היה גיבלי לצפות מראש בעת שגילגל את האחריות על לבון.
אחת מנקודות התורפה של גרסת גיבלי השניה היתה שהפעולות החלו עוד ב-2.7, שבועיים לפני התאריך בו נתן לבון, כביכול, את ההוראה. בתחילת נובמבר גרס גיבלי כי פעולות אלו בוצעו על דעת האנשים במצרים. גם ב-23.12, כאשר נדרש להגיש גרסה מלאה לשר הביטחון, הוא עדיין דבק בטענה זו. אך לנוכח החרב המתהפכת של ועדת החקירה התלויה מעל ראשו הוא נאלץ לשנות שוב את קו ההגנה שלו: ברור היה, כי עד המפתח לגבי ההתרחשויות במצרים יהיה אברי אלעד, מי שנחשב אז בחיל המודיעין לגיבור שחמק ברגע האחרון מידי המצרים. הטענה, שאלעד לא שלט באנשיו ושהללו פעלו על דעת עצמם, טמנה בחובה סיכון רב. בנוסף, הועדה הייתה מתקשה להאמין ב"צירוף מקרים" שכזה: בדיוק כשהחלו להתבצע פעולות חבלה ללא כל הוראה מישראל, מחליט לפתע שר הביטחון להטיל משימה דומה על אותה יחידה עמה, יחידה שהייתה רדומה מזה שנים.
המוצא שבחר גיבלי הפעם היה נועז במיוחד: להכחיש כל קשר בין הפעולות הראשונות לבין אנשינו ולטעון שהפעולות היחידות שבוצעו על ידי יחידה 131 באו בעקבות "הוראת לבון" מה-16.7! אמנם האנשים הודו במשפטם בביצוע הפעולות הראשונות ואף שחזרו אותן למול המצלמות, אולם ניתן יהיה לטעון שמדובר בפברוק מצרי.
אך כדי שגרסה מופרכת זו תתקבל על הדעת הכרחי להעלים כל נתון הסותר אותה ולהבטיח עדויות תומכות מצד בנצור ואלעד. קנוניה זו החל כעת גיבלי לרקום במרץ.