ועדת אולשן-דורי

​

הקמת הועדה

אחרי שלבון הצליח, כנגד כל הסיכויים, להפריך את גרסתו של גיבלי ולהוכיח את חפותו, הייתה בידיו האפשרות להדיח את גיבלי מתפקידו ולסלקו מהצבא. למרות זאת, ומתוך אמונה מוחלטת בצדקתו, הוא העדיף שההכרעה בנושא תעשה על ידי גורם חיצוני. הוא פנה לראש הממשלה, משה שרת, ותבע להקים ועדת חקירה שתקבע מי נתן את ההוראה לפעול במצרים. שרת נענה לתביעה ומינה ועדה בת שני חברים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי. הועדה הוקמה בחשאי, שלא על פי חוק. כיוון שכך, השקרים והזיופים שהוצגו בפניה לא נכללו מבחינה משפטית בהגדרה של עדות שקר. בנוסף, הועדה לא נעזרה בשירותי קצרנות, וכך לא נשתמרה סטנוגרמה מישיבותיה, למעט בקטעי עדותו של לבון (שהביא קצרנית מיוזמתו): מזכירו של שרת, שמאי כהנא, הועמד לרשות הועדה ורשם את עיקרי פרטי העדויות.

העדים

ועדת אולשן-דורי החלה בפעילותה ב-2.1.1955, ופנחס לבון היה ראשון המופיעים בפניה. במשך מספר שעות הוא שטח את טיעוניו בפני חברי הועדה, והוכיח בצורה משכנעת את חפותו. במסקנותיהם כותבים השניים כי "לאחר שמיעת הרצאתו של שר הביטחון היינו נתונים תחת רושם חזק ביותר שהגרסה בדבר מתן ההוראות ב-16.7 על ידי שר הביטחון אינה נכונה".

אלא שאחר כך קראה הועדה מספר עדים נוספים, בהם אנשי אמ"ן (גיבלי, בנצור ואלעד), הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס. אנשי אמ"ן הציגו שורה של עדויות שקר מתואמות, המגובות על ידי מסמכים מזויפים, ואילו דיין ופרס סייעו להם ב"עדויות אופי" שנועדו להשחיר את פניו של לבון, ולהציגו כאדם מסוכן היוזם פעולות חסרות אחריות. שנים אחר כך יבדיל לבון בין אנשי אמ"ן שקשרו קשר פלילי, לבין דיין ופרס ש"קפצו על העגלה" מתוך מגמה להפוך את העסק הביש לקרדום לחפור בו, על מנת לסלקו ממשרד הביטחון. יצוין שמעולם לא האשים לבון, לא את דיין ולא את פרס, במעורבות ובאחריות כלשהי לעסק הביש עצמו או במעשים הפליליים הנזכרים לעיל.